קרוא וכתוב

 שורו הביטו וראו – איקונות וסמלים חזותיים ציוניים בתרבות הישראלית מאת אליק מישורי. אופקים עם-עובד, 2000, 384 עמ' כולל הערות ומפתח

פורסם במעריב, 17.11.2000

אליק מישורי מוסיף אבן ברוכה וחיונית למחקר הביקורתי של הנראטיב הציוני, כאשר הוא בוחן בספרו את האופן שבו רתם זה את התרבות החזותית לצרכיו. עד כה נחקרה בעיקר התרבות הטקסטואלית, ונבדקו המסרים הכתובים והמדוברים של מנסחי וסוכני האידיאולוגיה הציונית. בתחום האמנות נבחן הנראטיב ביצירות הספרות והקולנוע. תחום שהוזנח הוא אכן התרבות החזותית, שבה מתרכז מישורי בסמלים ובאיקונות, ובדימויים חזותיים אחרים, שבעזרתם הועבר והועצם המסר הציוני.

לדברי מישורי, העיסוק המועט בפן החזותי של הרעיונות הציוניים נובע מתפישה היררכית של הפעילות היצירתית האנושית, המעניקה עדיפות למילולי לעומת החזותי. ואולם, יצירת תרבות יהודית חדשה, כחלק מהתגבשות הזהות היהודית החדשה, היתה אחת משאיפותיה המרכזיות של הציונות. בובר, למשל, החזיק בדעה כי אמנות היא כלי ליצירת אדם יהודי שלם ובשל, וכי המימד האסתטי הוא המימד החסר בקיומו של היהודי. מובן, אם כן, כי האמנות היתה לדידו אחד הגורמים שיביאו להגשמה העצמית של העם היהודי, בהשלימה את הפן האינטלקטואלי האופייני של היהדות בזה האסתטי-החווייתי. בבואו לנתח את חלקה של האמנות החז ותית בעיצובם הגרפי של רעיונות ציוניים, משלים מישורי את התיאור והניתוח הביקורתי של הנראטיב הציוני, כפי שהוא משתקף ומתעצב בתחומי דעת שונים.

במבוא לספר מבחין מישורי בין איקון לסימבול. איקון הוא סימן שיש בו דמיון לתופעה שהוא אמור לייצג, שיש בצורתו רמז למהות המסומן, כמו מנורת שבעת הקנים או השופר. סימבול (האם לא היה עדיף סמל?) הוא סימן שרירותי שאינו איקוני, ולפיכך אינו דומה למסומן, כמו המגן-דוד. המשותף לשניהם הוא היותם מוסכמים בין האדם שיצר אותם לבין קהל היעד. כדי שסימן ייהפך למוסכם עליו לעבור תהליך של קידוד, שבמהלכו הוא משתגר בשימוש בקרב קהל היעד. השפה החזותית, שבה משתמשים לצורך קונקרטיזציה גרפית של נראטיב, כוללת שני מרכיבים בלבד: צבעים וצורות.

העברת מסר שלא באמצעות טקסט דורשת תימצות ובהירות, כמו גם ידע מיוחד. ארבעת חלקי הספר עוסקים בביטויים חזותיים, שנוצרו בתקופת היישוב, פרי ידם של אנשים יחידים; ביצירת סמלים ואיקונות בתמיכת והכוונת מוסדות ציבוריים עם הקמת המדינה; בחזרה-כביכול למקורות המיתיים של הגולה; ובהתייחסות האמנות הקאנונית הישראלית לרעיונות הציוניים, תוך שימוש בסמל ים חזותיים כדי להביע מסרים אחרים, כמו היפוך הדימויים המקוריים, כמיהה נוסטלגית למיתוס אבוד או הסתייגות ובוז למיתוס עצמו. סמלים מוכרים שהוטמעו מאפשרים לאמנים לבטא באמצעותם בעיות של מקומיות, זהות, הזדהות והשתייכות.

עניין מיוחד יש בפרקים שמתארים את תהליך בחירת דגל וסמל המדינה. הראשון כולל ניתוח מאיר עיניים של ה'מגן-דוד', סמל עתיק שלא היה מעולם סמל יהודי יחודי, אך נוכס בהצלחה כזו עד שהיה לסמל ליהודי הציוני בפרט וליהדות כולה בכלל. הנאציזם, שהשכיל ליצור הסמלה בעלת כוח סוגסטיבי מירבי, הפך היפוך שטני את הסמל הזה, כשהשתמש בו כאות הקלון ליהודים, ויצר בו משקע משמעותי שדבק בו מאז.

סמל המדינה עבר אף הוא גלגולים ותהפוכות בתהליך הבחירה, שהיה מלא התלבטויות. בין השאר, אומר מישורי, כי בניגוד לדגל נוצר הסמל על אדמת הארץ, בידיהם של מגשימי החלום. על כן דרש עיצובו הכללת מרכיבים צורניים בעלי מטען סמלי מתוכנן היטב, מה שיצר תחושת שליחות ואחריות אצל מתכנניו. בניגוד למגן-דוד, מנורת שבעת הקנים היא איקון יהודי יחודי. המתחים בין ההיבטים הדתיים-הפולחניים שלה (בהיותה אחד הסמלים הראשיים של בית-המקד ש) לבין הרעיונות הציוניים-החילוניים, שנקשרו בה, לא יושבו בקלות.

הסמל הנבחר מבטא בענפי הזית את כוונות השלום של המדינה (ברוח תפיסתה העצמית של הציונות), את החזרת המדינה לעטרתה הישנה – באמצעות המטאפורה של החזרת המנורה משער טיטוס למקומה בארץ, ובעקיפין את תחילת התהליך של קץ הגולה. גם אז, בשעת קביעת הסמל, מילאה העסקונה הפוליטית תפקיד מרכזי, תוך דחיקה לשוליים של מביני הדבר המקצועיים, עקיפת כללי התחרות וההנחיות המפורטות, שהם עצמם פרסמו.

הביקורת הציבורית החריפה אף היא אינה המצאה של ימינו. כך, גרשום שוקן דרש לשנות את הסמל, בהיותו

זוועה מבחינה אסתטית (…) הפגנה בקנה מידה עולמי לחוסר הטעם ולחוסר התרבות האסתטית של ממשלת ישראל ושל מחוקקיה (…) הביצוע הוא וולגרי ודיליטנטי עד כדי כך, ששום פירמה מסחרית המכבדת עצמה לא היתה נוטה לבחור בו כסמל מסחרי….

מישורי, לעומת זאת, סבור, כי הסמל צבר משמעויות, ונהפך מסמל פשוט לסמל מורכב. הוא מקרין מסר מתוחכם ורב-רבדים, המבוסס על מטאפורות מילוליות וציטוטים חזותיים וטקסטואליים, שגלומים במרכיבים מועטים ביותר. ביקורתו של מישורי מופנית דווקא לישרא ל הרשמית, שלא טרחה מעולם להסביר את המסר הזה ואת התהליך המורכב שהביא ליצירתו.

לא תמיד העיצוב הצליח כל-כך: בפרק על שחרור 'יהודה השבויה' מבקר מישורי את עיצוב המטבעות והמדליות הראשונות, אשר גילו בורות "בכל הקשור למסורת יצירתם של דימויים חזותיים אלגוריים או האנשות מודרניות" (עמ' 221). אלגוריה מודרנית היא עניין מסובך הדורש מחשבה, לימוד ומחקר מקיפים. במקום זאת, העדיפו המעצבים לאמץ מודלים סובייטיים וסטריאוטיפים שבלוניים, שמיועדים לקהל הרחב ביותר. מידי האריה שבסמלה של בירת ישראל, זו שפסגות דיפלומטיות מתפוצצות בעטייה, נעדר מטה המחוקקים, שבעזרתו מייצג האריה את השלטון. תנוחתו הסתמית של האריה מזכירה, יותר מסמלי אצולה אירופיים שבהם הוא הופיע, את הסמל של חברת המכוניות פג'ו.

הספר נחתם בניתוח מבריק של המופע הכושל 'פעמוני היובל', שהועלה בשנת ה-50 למדינה, שנעשה בו

שימוש מבזה ומלא בורות בסימבוליקה הישראלית. זו נרמסה בכוח ועוותה במטרה לתקשר באמצעות הוורסיה המעוותת שלה עם 'עם ישראל' וירטואלי-אוניברסלי (עמ' 324).

מישורי מפגין ידע רחב ומעמיק באמנות כמו גם בהיסטוריה ובתרבות כללית ויהודית, ומציג טיעונים מקוריים ומבוססים. שתי חולשותיו של ספרו הן קישור לוקה בחסר בין פרקיו וחלקיו, והיעדר סיכום. תשע השורות שמסכמות את הספר, על ההצהרה הבלתי-ברורה בסופן, אינן יכולות להוות סיכום של ממש. סיכום כזה היה הופך את הצגת הדברים הבלתי-מקושרת לתהליך, כמו גם מציג תזה לגבי אותו תהליך. אפשר להמשיל ספר עיון חסר סיכום לאריה בסמל ירושלים, שכפותיו מושטות לאוויר הריק, ואני תמהה מדוע דווקא כאן כשל מישורי.

ניתוח מילולי של תרבות חזותית אינו יכול להספיק, כמובן, והספר אכן נתמך בדוגמאות חזותיות רבות ובעיצוב מוקפד של דורית שרפשטיין. לספר יוחד גם גופן שונה מזה שבו מודפסים ברגיל ספרי ספריית 'אופקים', ופורמט גדול במיוחד. כל אלו הופכים את 'שורו, הביטו וראו' לחוויה של החושים ושל המחשבה.

כל ביקורות הספרים