ספר האי-נחת מאת פרננדו פסואה. תרגום ומבוא: יורם מלצר. בבל, 503 עמ'
פורסם במעריב, 11.8.2000
"תמיד אהיה מי שמחכה שיפתחו לו דלת למרגלות קיר שאין בו דלת", שורה מופלאה זו הביאה להתוודעותי עם פרננדו פסואה המשורר, או שמא נכון יותר לומר עם אלווארו דה קאמפוס, שהוא הדמות שכתבה את השיר 'חנות הטבק', שממנו השורה לקוחה. שכן יצירתו של פסואה היא יצירה הטרונימית: לא כתובה תחת שם ספרותי (פסבדונים) אלא בידי דמות מומצאת (הטרונים – שמו של אחר), שיש לה לא רק שם אלא ביוגרפיה, השקפת-עולם וסגנון ספרותי. פסואה המציא הטרונימים רבים, שהשלושה העיקריים שבהם הם אלברטו קאיירו, ריקרדו רייש ואלווארו דה קאמפוס. נלווים אליהם רבים אחרים, ביניהם ברנרדו סוארס, עוזר למנהל חשבונות במרכז המסחרי של ליסבון, שלו מיוחס 'ספר האי-נחת', לפחות בחלקו. הספרות, אם כן, משתלטת על חייו של המחבר, שמוביל מהלך ספרותי עד לקיצוניות, שגורמת לו לחרוג מאישיותו הממשית:
"אני עצמי אינני יודע אם האני הזה, שאני מציג בפניכם כלפי חוץ בדפים המתפתלים האלו, באמת קיים או שמא הוא בסך-הכל מושג אסתטי וכוזב שיצרתי ביחס לעצמי – לעתים אינני מזהה את עצמי, כה חיצוני מעצמי נעמדתי, עד כדי כך הפעלתי את תודעת עצמי באופן אמנותי לחלוטין" (עמ' 206).
בלשון תורת הספרות, פסואה לא הסתפק ביצירת מספרים רבים (מה שעושה כל מחבר בספריו השונים), אלא יצר מחברים רבים – דמויות ביוגרפיות העומדות מאחורי היצירות – כשבחוטי כולם מושך מחבר-העל פסואה. משמעות המלה Pessoa בפורטוגלית – 'איש' או 'דמות', שמוצאה מן המלה הלטינית 'פרסונה': מסיכה שהיה השחקן לובש על פניו כדי להשמיע דרכה את קולו. אבל יותר ממסכות שונות, יש ביצירתו מן המשמעות הפורטוגלית של 'איש' יחד עם משמעותה הצרפתית, שהיא על-פי רוב 'אף אחד'. כך מציין יורם ברונובסקי באחרית-הדבר שצירף למבחר כתביו של פסואה שיצא בעבר בעברית ('כל חלומות העולם', כרמל). היקום חובק-הכל וגדוש הדמויות שבונה פסואה, הוא בה-בעת גם אין:
"אני לא כלום/ תמיד אהיה לא-כלום/ אני לא יכול לרצות להיות כלום./ חוץ מזה מצויים בתוכי כל חלומות העולם" ('חנות הטבק').
במותו, ב-1935, והוא בן ארבעים ושבע בלבד, היה פסואה דמות אלמונית מחוץ לארצו פורטוגל והביוגרפיה שלו עצמו דלה להפתיע. הכתבים הרבים שנמצאו בתיבת-עץ לאחר מותו הביאו לו תהילת עולם. המבקר הנודע רומן יעקובסון טען, כי הוא נמנה עם האמנים העולמיים הגדולים שנולדו בשנות השמונים של המאה ה-19, כסטרווינסקי, פיקאסו וג'ויס, שתכונותיהם מתגלמות בו באופן מרוכז. עד היום יצאו עשרות כרכים מכתביו, מפעל שעתיד להימשך עוד שנים לא מעטות.
עברית היא, ככל הנראה, השפה הראשונה שאליה תורגם 'ספר האי-נחת' במלואו. מתרגמיו לשפות אחרות בחרו להביא מבחר מתוכו (ובכך כבר ביצעו פעולה פרשנית), בין השאר בשל אריכות-יתר, קשיי פיענוח וחילופי נוסח. בנוסף, מציין יורם מלצר – שנטל על עצמו את המשימה הסבוכה של התרגום לעברית – פסואה התיר לעצמו לחרוג מגבולות השפה הפורטוגלית התקנית, לקטוע משפט לפני סיומו, להחליף נושא באמצע המשפט, לא להבהיר את מינו, ליצור מלים חדשות ועוד. לאור כל אלו, מעורר תרגומו של מלצר השתאות של ממש.
'ספר האי-נחת' הוא יצירת הפרוזה המרכזית של פסואה, שנחשב כיום לא רק לגדול משוררי פורטוגל אלא לאחד מגדולי המשוררים של המאה ה-20 בכלל. זוהי יצירה שלא נשלמה, כתובה בפרגמנטים (ממוספרים וחלקם מתוארכים), וכוללת את הערותיו של המחבר לעיבוד עתידי שלא הגיע אליו. יומן אינטימי, הגיגים, הרהורים חצי-פילוסופיים, אפוריזמים ווידויים הם כמה מן הז'אנרים והסגנונות הספרותיים,שעולים בדמיון כשמנסים להגדיר מהו 'ספר האי-נחת', משימה שככל הנראה היא בלתי-אפשרית. כתיבתו נמשכה יותר מעשרים שנה, ותרגומו יותר משלוש שנים. קריאתו המומלצת, דומני, תיעשה טיפין-טיפין.
אין זה ספר שראוי לקוראו ברצף, מתחילתו ועד סופו, שכן קריאה כזו מעייפת, מדכדכת ומעיקה. ולעתים, אעז לומר, עלולה גם לגבול בשעמום. מלצר מעיד על עצמו כי "פעמיים או שלוש נאלצתי להפסיק את העבודה מתוך עייפות, יגיעה, כאב ועומס נפשי. ההזדהות עם פסואה וההליכה בשבילי ספרו נטלו ממני חיים, ובוודאי העמיסו עלי 'אי-נחת' והביאו אותי למצב פרגמנטרי ולסף 'אי-היות'" (עמ' 12). אל תצרכו, אפוא, מנת-יתר מפסואה. זהו ספר שכדאי לגשת אליו במצב-הרוח המתאים, להתבשם ממנו, להרהר בו ולשוב אליו לכשמתאים.
" – קמתי מן המיטה מיד תחת המחנק של מועקה בלתי מובנת. שום חלום לא גרם לה; שום מציאות לא היתה יכולה להוליד אותה. זו היתה מועקה מוחלטת ולשמה, אך מבוססת על דבר-מה. בעומק האפל של נשמתי, כוחות בלתי נראים, בלתי מוכרים, ערכו קרב שהווייתי היתה בו שדה הקרב, וכולי רעדתי מן הטלטלה העלומה. בחילה פיזית מן החיים כולם נולדה עם התעוררותי. אימה מכך שעלי לחיות קמה אתי מן המיטה" (עמ' 142).
אכן, אי-נחת היא, ככל הנראה, המינוח המתאים לתחושות הרבות והשונות שמתוארות בספר. מועקה, יגיעה וריקנות הן מלים שפסואה מרבה להשתמש בהן כדי לאפיין אותן. לעתים הן מזכירות את אימת הקיום האקזיסטנציאליסטית, לעתים נוגעות בניהיליזם.
"היגיעה כה אדירה, כה ריבונית היא האימה מכך שאני חי, שאינני מעלה בדעתי דבר כלשהו שיוכל לשמש לה כהקלה, כנסיוב, כצרי או כשכחה" (עמ' 327). "היפטרו מן השגיאה הילדותית לשאול מה מובנם של דברים. לשום דבר אין מובן" (עמ' 398).
העצה הנבונה ועתיקת-היומין "החש בראשו – יעסוק בתורה", תיתקל אצל פסואה בחומת התנגדות ממלכדת ובלתי-עבירה:
"המועקה אינה מחלת השעמום של מי שאין לו מה לעשות, אלא המחלה הגדולה שהיא התחושה שאין טעם לעשות דבר. והיות שכך, ככל שיש יותר מה לעשות, ניתן לחוש במועקה רבה יותר" (עמ' 176).
גם על האבסורד של כתיבה מיואשת הוא אינו פוסח:
"ומעל הכל (אני כותב), כיוון שאני מגן על חוסר התועלת, על האבסורד, (-) אני כותב ספר זה כדי לשקר לעצמי, כדי לבגוד בתיאוריה שלי עצמי" (עמ' 487).
דומה כי לפסואה יימצאו יותר שותפים לתחושות מכפי שיכול היה לתאר לעצמו. הפילוסוף הגרמני שופנהאור כתב: "החיים הם עניין ביש; אני מצדי החלטתי לבלות את חיי במחשבה על החיים". בעוד ששופנהאור בחר בחשיבה, תשובתו של פסואה היתה הכתיבה; אין הוא יכול אלא לכתוב, אמר. את איש הפעולה אפשר לזהות על-ידי כך שלעולם אינו שרוי במורת-רוח. וזאת משום שאינו מרגיש. האמנות היא התחמקות מפעולה, או מן החיים. בעוד שהחיים הם רצון שביטויו פעולה, האמנות היא רגש, חלום. מה שאין לנו ויכול היה להיות לנו. כמה קוראים יזדהו אתו כשהוא מודה, באופן מדויק ומכמיר לב, בחוסר כשרונו לחיים?
החלום והמציאות, והמשחקים המורכבים ביניהם, הם אולי שתי התימות המרכזיות בספר. "אני מרווח בין מה שאני למה שאינני, בין מה שאני חולם לבין מה שהחיים עושים ממני", כותב פסואה (עמ' 153). המציאות שאינה אלא חלום, או לכל הפחות מציאות שנגישה רק לסובייקט עצמו, הכלוא בתוך עולמו הסוליפסיסטי (שעל-פיו דבר אינו קיים מחוץ לתפיסתנו אותו). "אני סובל ואני חולם", הוא כותב: המציאות, או תודעת המציאות, היא הסבל. החלום – המוצא היחיד ממנו. החיים קשים ועצובים בעיניו, כתב, עם חלומות מלאי עונג באמצע . יתכן כי המציאות החיצונית קיימת, אך היא ודאי אינה מעניינת:
"מעולם לא עשיתי דבר מלבד לחלום. זה וזה בלבד היה מובנם של חיי. מעולם לא העסיק אותי באמת דבר אחר פרט לחיי הפנימיים. הכאבים הגדולים ביותר בחיי מתפוגגים לי כאשר, בפותחי את החלון לתוכי, אני יכול לשכוח את עצמי למראה תנועתו" (עמ' 373).
'ספר האי-נחת', אם כן, הוא מסע לעולמו הפנימי של כותבו, שמרוכז כל-כולו בחיי הנפש הפנימיים שלו, לא מסוגל לפעולה וחושש מפניה:
"הדברים הפשוטים ביותר, הדברים שהם באמת הפשוטים ביותר, ששום דבר אינו יכול להפוך אותם לפשוטים-למחצה, הופכים בשבילי למסובכים כאשר אני חי אותם. לעתים, אמירת 'בוקר טוב' למישהו מפחידה אותי" (עמ' 306).
מי שחש עצמו זר תמידי, לא שייך, ממליץ לנו לחלום את עצמנו גם כדי להיהפך לבלתי-חדירים, כדי שאחרים לא יוכלו לפלוש לאישיותנו. כאשר אחרים מגלים בנו עניין, הרי זוהי חדירה גסה לעצמיותנו. בדקות אבחנה מציין פסואה, כי "מה שמפריד בין הברכה ההמונית – מה שלומך? – מהיותה גסות שלא ניתן לסלוח עליה היא העובדה שהיא בדרך-כלל ריקה וחסרת כנות לחלוטין" (עמ' 442).
האושר יימצא, בסופו של דבר, ברעיון הסטואי של ויתור על הכל, כך שאי אפשר יהיה לקחת ממך דבר. לשון אחר, מוות. "המוות הוא שחרור מכיוון שלמות משמעו לא להיזקק לאחר" (עמ' 444). זהו שיאה של החירות, שהיא היכולת לחיות בבידוד. כמו כל מי שניחן (או שמא קולל) ברגישות קיצונית, בהתבוננות חודרת ובהירה גם אל תוכו פנימה, ובחוסר נכונות לחיות בהונאה עצמית, חש פסואה שהוא בודד באופן מוחלט. אבל עולמו הפנימי והאופן שבו הוא מתאר אותו אינם יחידים במינם. גורגיאס, סנקה, גתה, סארטר, ייטס ודליה רביקוביץ' הם רק חלק מהשמות שמהדהדים בראשנו שעה שאנו קוראים את פסואה.
ברשימה שפורסמה במוסף זה עם צאת המהדורה העברית של הספר, כתב המתרגם, יורם מלצר, כי "מבחינות רבות זהו ספר המסכם מראש את המאה ה-20". אבל 'ספר האי-נחת' מתמצת ומזקק רק היבט מרכזי אחד של המאה ה-20, זה של ההתכנסות אל האני. הביטוי הספרותי המרכזי של מגמה זו בתחילת אותה מאה היה זרם התודעה: המעבר מתיאור המאורעות החיצוניים של המציאות אל תיאור המאורעות הפנימיים של הנפש, מן השרשור הסיבתי אל השרשור האסוציאטיבי.
אך המאה ה-20 לא היתה רק 'דור האני', אלא גם העת שבה נעשה השימוש הקיצוני ביותר בשם ה'אנחנו'. את המעשים הברבריים עשו רק חלק מהאנשים, אבל מי שאיפשר להם לעשותם היו כל אותם בני-אדם שישבו באפס מעשה. הם העדיפו לגדל ורדים בגינתם או שרצו להתבונן לתוכם פנימה, ולא על מה שקורה לידם. גם אם המבט פנימה הכרחי כדי להבין את הזולת – מה שבפירוש אינו מסקנתו של פסואה – 'ספר אי-הנחת' אינו יכול לסכם את המאה העשרים (כפי שאף ספר יחיד אינו יכול לעשות זאת). לא מראש ולא לאחר מעשה, מפני שהוא פוסח על היבט מרכזי של המאה הזאת. הוא מיטיב לבטא, לעומת זאת, את המצב האנושי שאינו תלוי-מקום וזמן.
'ספר האי-נחת' הוא ספרנו שלנו, האנשים המתייסרים, שמגששים דרכם לאורך קיר אטום בחפשם אחר דלת. במקום דלת, פותח פסואה חלון אל תוך עצמו, ומבקש להחליף בנוף הפנימי שהוא מוצא שם את נופה של המציאות החיצונית. עושרו של הנוף הזה הוא הנוחם שהוא מספק לעצמו. ההחמצה הגדולה שלו היא כל מה שאפשר לקבל רק דרך היציאה אל המציאות עצמה: אמפתיה, חמלה אנושית, חיוכו של הזולת.
