קרוא וכתוב

תעודת תרבות חזון 2000, נייר עמדה על מדיניות התרבות של מדינת ישראל במאה ה-21. משרד המדע, התרבות והספורט, ועדת חזון התרבות הישראלית, 16.1.2000, 197 עמ'

פורסם במעריב, 22.9.2000

כשמדובר בדו"ח שמזמין משרד ממשלתי, השלב המכריע אינו פרסום המלצותיו, אלא מינוי חברי הוועדה. כמעט בנוסח: אמור לי מי חברי הוועדה שבחרת, ואומר לך איזה דו"ח הם ינפקו. מתן וילנאי בחר בקפידה ועדה מאוזנת, על כל הייצוגים הדרושים: המגזר הערבי, הרוסי והדתי, האקדמיה והפרקטיקה, ותחומי אמנות שונים. מינויה של הפרופ' זהר שביט לראש הוועדה הבטיח כי השפה העברית תקבל מעמד בכורה (שמשמעותו המעשית אינה מפורטת). בנוסף, מונה הדו"ח 43 אישים, מכובדים כולם, ששימשו כחברי מליאה ו-48 אישים, מכובדים לא פחות, שהשתתפו בכתיבה ובעיבוד הנספחים.

הדו"ח מורכב מנייר עמדה צנום, הכולל המלצות, וחלק עב-כרס של נספחים, שכולל חלק מניירות העמדה שקיבלה הוועדה בנוגע לתחומים העיקריים שעסקה בהם, וכדבריה "חלקם מובאים כאן, בלי שתאמץ הוועדה בהכרח את נוסח הדברים כלשונו. הדברים מובאים על אחריות כותביהם ובשמם".

חשיבותם של ניירות אלו, שרמתם אינה אחידה, לא רק בכך שהם מזינים את השיח התרבותי בכלל, וזה של חזון 2000 בפרט, בנקודות תצפית רבות ושונות; אלא גם בהצעות המעשיות הקונקרטיות שכלולות בחלקם, לגבי המדיניות האופרטיבית הנד רשת בתחומים השונים, כמו מעמד האמן והיוצר, יחסים בין מרכז לפריפריה, מעמד התרבות הערבית ועוד.

שדה התרבות והאמנות הוא שדה מובהק, שאין להשאירו לפעולת כוחות השוק. ללא תמיכה ממשלתית, אין קיום לרובו, ודווקא לחלק הראוי לטיפוח. מדיניות של Laissez Fair בתחום זה תחזק רק את כוחות הרייטינג, שכל קירבה ביניהם לבין תרבות איכותית מקרית בלבד. עם זאת, יש להצביע על המתחים שכרוכים בהתוויית מדיניות ממשלתית בתחום התרבות, בהם שניים עיקריים: הראשון, יצירת תשתית והענקת תקציבים ליצירה התרבותית, מבלי להתערב בתכנים. משמעות הדבר, מעבר לכך שבעל המאה לא יהיה בעל הדעה, היא מדיניות של איפוק וריסון עצמי, שעל-פי רוב אין הממשלה מצטיינת בהם.

המתח השני כרוך בעובדה, שכל טיפוח ממסדי של השוליים, שהם בעלי חשיבות עצומה בעשייה התרבותית, נגוע בסתירה עצמית. התערבות ממסדית נראית כאן כדבר והיפוכו; החל מקריאת תיגר על המרכז וכלה בתרבות חתרנית של ממש, שלשדה התרבותי יש בה עניין, אך השלטון לעולם מאוים ממנה, וטוב שכך.

קיומו העצמאי של משרד המדע, התרבות והספורט, הוא תוצאה של קונסטלציה פוליטית מזדמנת: פתרון למשבר הפוליטי הקודם בין ש"ס למרצ, ולא תוצר של חשיבה מעמיקה ועניינית לגבי החלוקה הנאותה של נושאים לטיפול משרדי הממשלה, ומידת עמידתם העצמאית או קיבוצם יחד לחבילת נושאים, שאותו משרד מטפל בהם. הדו"ח נוגע באחת מהתוצאות של חלוקה זו, כשהוא ממליץ להעביר אחריות על תחומים שונים ממשרדים אחרים אל משרד התרבות, אך לא מעז לאתגר, למשל, את עצם נחיצותה של ההפרדה בין החינוך לתרבות מצד אחד, ושל הסמכת התרבות לספורט מצד שני.

הקביעה הפותחת את הדו"ח: "הזכות ליצור תרבות ולצרוך אותה היא זכות יסוד", נגועה בלשון הפלגה שאינה תורמת דבר; די אם נדבר על הזכות לתרבות, שהיא זכות מוכרת. את המונח 'יסוד' כדאי לשמור לזכויות שבכל-זאת קצת יותר מתאימות לשם התואר הזה, כמו הזכות לחיים, חירות וביטחון אישי.

הדו"ח בוחר לדבר גם על "ליבה תרבותית משותפת" ויחסי גומלין בין התרבויות השונות. המונח 'ליבה' אכן פופולרי לאחרונה, אך מאחוריו אפשר למצוא בדו"ח השקפת עולם שלמה המבחינה בין שני קצוות שאינם רצויים: כור ההיתוך המבטל כל שוני מזה, ויצירת חברה סקטוריאלית משוסעת מזה. כאשר האחרון מוסווה במונח 'רב-תרבותיות', שקרוב כל-כך לפלורליזם, קשה לראות שבגירסתו המסוכנת הוא מטפח את השונה והמפריד. תחת מסווה של אנושיות מתקדמת עלולה לבעבע קרתנות סקטוריאלית גזענית וחדורת שנאה, כפי שמצביע ניל פוסטמן בספרו 'קץ החינוך'. זכותן של קבוצות שונות לספר את סיפורן אינה שנויה במחלוקת, וראויה לכל כבוד, אך אל לה לטשטש את נראטיב-העל, שבונה אנושיות משותפת, אם חפצים אנו בחברה שיש בה גם סולידריות.

קשה לומר מלה רעה על המלצותיו של הדו"ח, שבהן רפורמה אירגונית, הגדלת תקציב התרבות לשיעור של אחוז אחד לפחות מתקציב המדינה (כיום הוא עומד על פרומיל), קידום חקיקה בנושא והקמת ועדות בנושאים השונים, שאמורות להגיש את דו"חותיהן כבר במאי הקרוב. חשיבות הדו"ח נובעת מעצם קיומו של דיון מעמיק בנושא, שכן התחושה שעולה מקריאתו היא שמהפכות מפליגות אין בו. מבחנו יהיה, כמובן, באימוץ המלצותיו ויישומן.

תחום אחד הבולט בחסרונו הוא האינטרנט. הן כנשא תרבות וזרז שלה, והן כתחום תרבותי בפני עצמו. מפליא כי חזון 2000 אינו מתייחס למהפכה הגדולה ביותר של סוף המאה הקודמת, שעוד תוסיף ותשנה שינוי גמור, לא רק את האופן שבו אנו צורכים ויוצרים תרבות, אלא כל היבט של חיינו. האינטרנט יכול לשמש ככלי ראשון במעלה לדמוקרטיזציה של החברה, ביזור כוחות וחיזוק יכולת הבחירה של היחיד. לשם כך יש לדאוג שהוא יהיה נגיש לכל פלחי האוכלוסיה, משימה שמתאימה ביותר למשרד שמאגד את תחומי התרבות והמדע גם יחד.

לאינטרנט גם השפעה מכרעת על אחד מן התחומים שמקבלים, ובצדק, דיון מפורט בדו"ח: היחסים בין המרכז לשוליים, לפחות מן הבחינה הגיאוגרפית. מי שמצויד במחשב, מודם וחיבור לאינטרנט, אין זה משנה מבחינת מעמדו בסייברספייס אם הוא יושב בתל-אביב, בירוחם או בהונג-קונג. אגב, יחסי מרכז-שוליים זוכים בדו"ח בעיקר לדיון מבחינת היבטם הגיאוגרפי, ויש בכך משום הנחה מובלעת – שמעמדה האמפירי לא נבדק – שקיימת חפיפה בין היבט זה לבין ההיבט הנורמטיבי ביחסי מרכז-שוליים. המשחק המורכב בין המרכז הקאנוני לשוליים – על יחסי הגומלין ביניהם, האופנים שבהם הם מתחלפים, כשהשוליים חודרים למרכז, משנים ומעשירים אותו, דוחקים רכיבים אחרים לשוליים וכן הלאה – הוא חיוני לכל מערכת תרבותית דינמית וחיה. המלצתי הפרטית לשר וילנאי היא להקים, ובמהירות, ועדה שתעסוק בנושא האינטרנט כחלק מחזון תרבות 2000.

כל ביקורות הספרים