רשימות על מקום מאת אריאל הירשפלד. עלמא-עם עובד, 177 עמ'
פורסם במעריב, 23.6.2000
במבוא הקצר ל'רשימות על מקום', מיטיב אריאל הירשפלד לאפיין את היחידות שמרכיבות את הקובץ שאסף: רשימה שבאה מרושם ומרישום. הרשימות שקיבץ הירשפלד – פרשן ספרות ותרבות וידען גדול – הן אכן משהו בין מסה לשרטוט קצר. חלקן התפרסמו בזמנו במוסף התרבות והספרות של 'הארץ' וחלקן רואה כאן אור לראשונה.
הירשפלד מעתיק את מושא ההתבוננות,הניתוח והפרשנות שלו מן הטקסט הספרותי אל המקום במרחב ובנוף, אך המבוא שלו מציב סף גבוה למקומות שהוא רושם: הכל הוא מקום, אומר הירשפלד. "מקום הוא צורת גילויו הראשונה של היש". אך בתוך הפשטות-לכאורה הזו מסתתר מסתורין גדול, שכן "המקום אינו דבר העומד בפני עצמו אלא הוא זיקה בין דבר לדבר". אני מתעכבת על המבוא לספר משני טעמים. ראשית, משום שהוא מדגים להפליא את כשרונו של הירשפלד ליצור, במספר משפטים, תזה מנומקת שיוצרת השתאות מול המבנה הבהיר שלה, שעם היותו תמציתי הוא גם חובק ומבאר תופעות רבות. כך, כשהוא מאיר את שפע המשמעויות של המלה 'מקום' בעברית. שנית, משום שכמו כל מבוא יש בו הצהרת כוונות, שראוי לבדוק אם היא מתממשת. "הרשימות שלהלן נוגעות בפחות מטפח מפניו האינסופיים של המסתורין הזה – של הזיקה הצפונה במלה 'מקום'. יש בהן תיאורים פשוטים – נסיונות לתאר במלים מקום כלשהו (…) אך יש ברשימות האלה גם נסיון לפרש את המקומות הללו; לגלות מיהו ההופך אותם 'מקום' לגביו ולתהות על הזיקות שבינו לבינם. כי מקום הוא סימן, כמו מלה" (עמ' 8). מצד אחד אין להירשפלד יומרה להקיף יותר מקטעי מקום המוארים במבט חולף. מצד שני, הוא מתיימר ליותר מכך: "להציע אשכול של מגעים שהוא מעין משל לתפיסת מקומו של אדם אחד, לאו דווקא יהודי, ישראלי, היום" (שם).
קביעתו של הירשפלד כי מקום הוא כמו מלה מאפשרת להבין את המעבר שביצע, מפרשן של מלים לפרשן של מקומות.לגבי דידו, שניהם הם סימנים שיש לפענח. אך בעיני, מתגלה הירשפלד בכשרונוהמבריק כאשר הוא חוזר להיות פרשן ספרותי, ומנתח בספר קטעי טקסט. יש משהו בניתוח ההדוק והחד שלו שגורם תחושה של פליאה מול התהליך הזה, כאילו היה מושאו משתנה ממש לנגד עינינו, תוך שהוא צובר משמעויות חדשות, כך ששוב לא נוכל להסתכל עליו בעיניים תמות. הרישומים האימפרסיוניסטיים יותר של המקומות מאבדים לעתים את הקורא, אולי משום שלא מסופקת מסגרת הקשר הדוקה יותר שבזיקה אליה מתפענחים הסימנים ומתבארות המשמעויות.
אבל ברשימה על מאה שערים, שהיא מן הטובות בקובץ, מצליח הירשפלד להגיע לעומק ולבהירות בפרשנות המושא כמקום, לא כטקסט, ממש כאילו כתב מסה ספרותית. הוא מתאר את העצים ההולכים נעלמים כשמתקרבים לשכונה, עד שבה עצמה אין עץ ואין שיח, אפילו לא עשב המבצבץ בין המרצפות. לא העוני והצפיפות אחראים להיעדר הצמחיה והציפורים, שכן בפרברים העניים ביותר מתנחמים התושבים בכמה צמחי תבלין באדנית, בפח או בארגז.
"שטות לדבר כאן על כיעור. איש לא חשב כאן על יופי או נוחות. המבנה הזה לא נועד לעין מתבוננת. הוא איננו מיצג. המתאר אותו חודר אל דבר שהשתיקה יפה לו. זהו מחוזו של היסח הדעת השלם, והוא אכן, מתחמק מכל תיאור (…) איש אינו רואה אותו. איש אינו רוצה לראותו" (עמ' 50).
נשות מאה שערים הן המפתח להבנתה. גילוח שיערן, המסמל ערווה, מייצג פחד מפני המיניות שבגוף האנושי כולו. ומכיוון שכל המגע החושי נובע מן הארוס, אין בעולמם של תושבי השכונה מקום למגע ושי וחושני בין אדם ועולם (הזה). התרבות, אומר הירשפלד, אינה אלא הרחבה של הארוס. "כל דימויי הצורה והיופי שלה נטולים מן המיניות האנושית ופורשים אותה בחומר".
גילוח שיער הנשים אינו אקט של צניעות אלא של השתקת קולה של האשה ככוח אנושי-רוחני בתרבות. כאשר מוכחש ומושתק הדיאלוג בין גברים לנשים, נהפך המקום למונולוג של גברים בלבד. הזיקה אל המקום נוצרת מתוך היכולת
"ליצור את גורל האדם כאדם חי (…) לא תיתכן יצירה בלי קול נשי, גם בתוך תרבות פטריארכלית למהדרין, כי הדיאלוג המיני הוא יסודו של כל דיאלוג. השתקת הדיאלוג עם האשה וסילוקו מן הפרקסיס התרבותי, הוא, אולי, אבי העוני המשווע, היחיד במינו, של היהודים לאורך מאות שנים, בתחום התרבות החומרית" (עמ' 54).
בקוטב השני עומדת ישראל גלויית השיער, שמבקשת להשיב את הדיאלוג אל בסיס היצירה של החברה והתרבות, ואתואת הקול הנשי.
המקומות של הירשפלד חלקם פרטיים מאד, כמו עץ הזית ליד הר גילה; חלקם נגישים לעין הציבורית כמו ירושלים על אתריה השונים; בחלקם מתרחשים החיים רק כאשר הם מוצנעים מן העין, כמו גן העצמאות בתל-אביב; וחלקם מקבלים את משמעותם היחודית עבורו מתוך זיקתם לארועי חייו. 'רשימות על מקום' הוא ספר תובעני מאד; תובעני יותר מכל קריאה אחרת בעידן הקליפים והכותרות הקצרות בטלוויזיה. הוא דורש נשימה ארוכה, קריאה איטית וסבלנית. כמו ההתבוננות השקטה שנדרשת ממי שיוצא אל הנוף, לא כדי להשלים משימה, אלא כדי להתענג עליו ולהבינו.
