קרוא וכתוב

שותים ומדברים מאת בוהומיל הראבאל. תרגמה מצ'כית והוסיפה אחרית דבר: רות בונדי, גוונים, 127 עמ'

פורסם במעריב, 5.1.2001

הספרות הצ'כית עשתה לה שם בשנים האחרונות בקרב הקהל הישראלי. היא קנתה לה מעריצים רבים, לא מעט הודות לתרגומיה של רות בונדי, שלזכותה אפשר לזקוף את היכרותו של הקורא הישראלי עם הספרות הצ'כית בכלל ועם הראבאל בפרט. סגנונו החריף והקומי של הראבאל מוכר לנו, בין השאר, מתרגומיה ל'שירתתי את מלך אנגליה', 'בדידות רועשת מדי', 'תספורת' ועוד. ב'שותים ומדברים' (שסיפוריו נבחרו מתוך שני קבצים במקור), משתפת בונדי את הקוראים בקשיים שניצבו בפניה בתרגום שפתו הייחודית של הראבאל, המתאפיינת בדיבוריותה. זוהי שפת דיבור עממית ועשירה בביטויים יחודיים, כותבת בונדי באחרית הדבר, והקשיים שבהרקתה לעברית – שפה דלת-משלבים – ברורים.

יושבי בתי-הבירה של פראג, גיבורי 'מדברים ושותים', הם דברנים בלתי-נלאים. עד כדי כך הדיבור מרכזי בפיהם, שנוצר הרושם, שהשפה בחרה בהם ולא להיפך, כפי שמצטטת בונדי את הראבאל באמירה שהיידגר מהדהד בה שלא במקרה: השפה היא שמדברת באמצעות האדם. אלא שבעוד שאצל היידגר נועד הדיבור לדבר את הישות, אצל הראבאל הוא מדבר את החיים היומיומיים ואת המאורעות הטריוויאליים ביותר.

ב'שותים ומדברים' אנשים מדברים על מה שהם ומה שהם רוצים להיות, בסיטואציות יומיומיות, שהראבאל משרטט בקווים חריפים, בעין מחוייכת וביקורתית. בסיפור 'עיני מלאך' מתאר הראבאל את הסיטואציה המוכרת של מי שמוצא עצמו קונה פוליסת ביטוח, שאינו בטוח כלל שיש לו בה צורך. בהומור דק הוא מביט על חימתו המתעוררת של האופה המבוטח, חכם ומאיים לפני מעשה, אשר מצטמק לגודלו הטבעי שעה שהוא נפגש שוב עם חברת הביטוח, ומשתכנע מהתחבולות המוכרות של סוכניה, שהוא אכן זקוק לביטוח שעבורו שילם.

גם ארוע קשה כמו התאבדות, בסיפור 'מזנון סוויט', מובא כלאחר-יד, כאילו היה זה ארוע יומיומי, שנערה צעירה תולה עצמה במזנון. הקישור וההצלבה בין שני סיפורי-המשנה מתרחשים רק במוחו של הקורא: אנחנו הם אלה שמניחים כי ארוסתו של הצעיר, שמגיע למזנון לחפש אחריה, היא ככל הנראה הנערה שנמצאה תלויה בו ממש באותן שעות. ב'רמאים' אנו מעומתים עם החולשה האנושית המוכרת שבשלה מותחים ביקורת על תכונה מסוימת המתגלה בזולת, בעוד אנו מתעלמים ממנה עצמה שעה שהיא מופיעה אצלנו. הראבאל מצליח לעשות את זה בסיפור שכולו דיאלוגים בין הדמויות, שחושפים את יומרתן כמו גם את פרצופן הא מיתי, ללא הערכה מתערבת מטעם המספר. זהו קובץ סיפורים פשוט וצנוע, שאינו משאיר את רישומו לאחר הקריאה בו. מי שקורא אותו אחרי, למשל, 'בדידות רועשת מדי' של אותו מחבר, עלול אפילו להתאכזב. הראבאל כתב הפעם ספר חביב, חייכני, לפעמים דוקר. לא יותר.

כל ביקורות הספרים