נאומים בשוודיה מאת אלבר קאמי. מצרפתית: עדינה קפלן, פתח דבר: דוד אוחנה, אחרית דבר: ק.ג. ביורסטרום, כרמל, 90 עמ'; הומניסט בשמש – קאמי וההשראה הים-תיכונית. מאת דוד אוחנה, כרמל, 157 עמ'
פורסם במעריב, 21.7.2000
מדף קאמי בעברית זוכה באחרונה לפריחה מרשימה. 'נאומים בשוודיה', שמצטרף אליו, כולל את נאומו של קאמי עם קבלת פרס נובל לספרות ב-1957, ונאום שנשא כמה ימים אחר-כך באוניברסיטת אופסלה, על 'האמן ותקופתו'. בין שני נאומים אלו, כפי שמסופר לנו הן בפתח הדבר והן באחריתו, הוא נפגש עם קבוצת סטודנטים, ותשובתו להתקפתו של אחד מהם, סטודנט אלג'יראי, נהפכה לקלאסיקה: "בין הצדק לאמי, אני מעדיף את אמי". דוד אוחנה מביא בפתח-הדבר שלו את התשובה המלאה, שהמשפט המצוטט כה רבות נותק מהקשרה:
"בשעה זו מטילים פצצות בחשמליות באלג'יר. אמי יכולה להימצא באחת מן החשמליות האלה. אם אלה פני הצדק, מעדיף אני את אמי".
משפט המפתח כאן הוא, כמובן, "אם אלה פני הצדק". לא מדובר, אם כן, בוויכוח בין דרישותיו העריצות, לכאורה, של הצדק האוניברסלי לבין ההעדפות המשפחתיות או האחרות, אלא בשאלה הקשה לאין ערוך שמתגלמת ב'דילמת האלימות': האמנם אפשר למגר שלטון אלים וכובש מבלי לנקוט באלימות? האם היתה המהפכה הצרפתית מצליחה בשינוי רדיקלי של סדרי עולם ללא אלימותה? ולהבדיל, האם היו הפלשתינים משיגים את הישגיהם הפוליטיים ללא האינתיפאדה ? ומה צריך להיות יחסנו כלפי האלימות הזאת, שפוגעת בחפים מפשע, שגם התנערות ממנה אין פירושה אלא נתינת יד להמשך אלימות קיימת?
אבל שני הנאומים בשוודיה אינם עוסקים בנושאים פוליטיים, שהעסיקו מאד את קאמי הן בפעילותו במחתרת האנטי-נאצית בזמן מלחמת העולם השנייה ובוויכוח הסוער סביב מלחמת אלג'יר, והן בכתביו, בעיקר ב'האדם המורד'. אם כי, כמי שאינו רואה את האמנות מנותקת מן המציאות בכלל, ומזו הפוליטית בפרט, גם נאומו הנפלא בטקס קבלת פרס נובל נוגע בה.
האמנות, אומר קאמי, אינה תענוג שמתענגים עליו ביחידות. אדרבא, היא מאלצת את האמן לא להתבודד; היא מביאה אנשים רבים ככל האפשר לידי ריגוש, תוך שהיא מעניקה להם "תמונה מוצלחת של הייסורים וההנאות המשותפים לכל". שכן, גם אם הדימוי הרומנטי שלנו, שמופנם גם על-ידי האמנים עצמם, רואה בהם אנשים שונים מן האחרים, הרי במהרה יווכח האמן לדעת, כי אמנותו תלויה בכך שיודה בדמיון הקיים בינו לבין האחרים.
האמן הוא משרתו של שני אדונים: של האמת ושל החירות; האמת המסתורית, החמקמקה, שיש לשוב ולכבוש אותה כל פעם מחדש, והחירות המסוכנת, שקשה לחיותה בה במידה שהיא מלהיבה. אצילות העיסוק האמנותי מעוגנת, אם כן, בשני תפקידים תובעניים עד מאד: בסירוב לשקר בנוגע לידוע ובעמידה נגד הדיכוי. לדור שלו, אומר קאמי, שמור תפקיד צנוע יותר מזה של עיצוב העולם מחדש; עליו לשמור על כך שהעולם הקיים לא ייחרב. מטלה זו גוזרת על האמן, כפי שהוא מרחיב בנאומו השני, גיוס חובה, לא מעורבות מרצון.
"כל אמן יוצא היום לדרך בספינת המשוטים של תקופתו. שומה עליו לקבל את הדין, גם אם סבור הוא שהספינה מדיפה ריח של דגים, שמספרם של הנוגשים באמת רב מדי, ושנוסף על כך, הספינה אינה שטה בכיוון הנכון. אנו נמצאים בלב ים. מן הדין שהאמן, בדומה לאחרים, יחתור אף הוא בתורו, בלי למות אם רק יוכל, כלומר, בהמשיכו לחיות וליצור" (עמ' 36).
במשל הזה מהדהד, ללא ספק, המשל הפילוסופי המפורסם שממשיל את תפקידה של הפילוסופיה לתיקון ספינה רעועה תוך כדי השיט בים. חובה לתקן את הספינה כדי שלא לטבוע, אך אין שום חוף מוצק כדי לעשות זאת בביטחה.
ב'הומניסט בשמש' מבקש דוד אוחנה, כדבריו, להעריך כמה מקווי האופי של תבונתו חודרת הלב של קאמי, על פרקיה הספרותיים והפילוסופיים. בפרק 'המיתוס של פרומתיאוס' הוא אכן בוחן את רעיונ ותיו העיקריים של קאמי, ואת הצלחתו להנהיר את הנסיון ההיסטורי של תקופתו בלשון מובנת. גם אוחנה מצליח להאיר את משנתו של קאמי מבלי לאבד את הלהט של קאמי עצמו, ושל יחסו שלו לקאמי.
לאחר מכן עובר אוחנה לסיפור יומו האחרון של קאמי וכתב-היד שנמצא במכוניתו לאחר התאונה ('היום האחרון', אדם הראשון); לבחינת יחסו של קאמי אל היהודים ('קאמי ואנחנו', כאילו ה'אנחנו' הזה כולל, באופן מובן מאליו, רק את היהודים); לתימה של הנאורות הים-תיכונית במשנתו של קאמי (בפרק חלש יחסית, שלא מצליח לאשש ממש את התזה שלו), ולזהות הים-תיכונית האפשרית של ישראל.
המעברים החדים בין נושאים שונים נותנים תחושה של פרגמנטציה וחוסר קו רציף במה שאמור להיות, אחרי הכל, מסה ולא אוסף מאמרים. במיוחד בולט באי-שייכותו הפרק 'בעקבות הזמן המרוקאי האבוד'. לגיטימי שאוחנה יספר על התרוממות הרוח שפקדה אותו במסעו למרוקו, רק לא ברור למה הוא צריך לגייס את קאמי לשם כך. שארית הספר, אם כן, מאכזבת מעט, אך כדאי לקרוא את 'הומניסט בשמש' ולו בשל הפרק 'המיתוס של פרומתיאוס', שמעשיר את קוראיו בתובנותיו.
