קרוא וכתוב

זמנים, גיליון מס' 72. עורכת: נעמה שפי, עורך אורח: איל נווה, אוניברסיטת תל-אביב/זמורה-ביתן

פורסם במעריב, 1.12.2000

הוראת היסטוריה והקשר בינה לבין היסטוריוגרפיה ועיצוב התרבות, עומדים במרכז גיליון זה של 'זמנים', שהעורך האורח שלו, איל נווה, מתאר במאמר הפותח, יחד עם אסתר יוגב, את המחלוקת סביב ספרו 'המאה ה-20 על סף המחר'. אפילו פולמוס כה יסודי לגבי דימויה העצמי של הציונות, כמו גם התדמית שאותה היא מבקשת להנחיל לדור הבא, התחיל, איך לא, בארה"ב, במאמר ב'ניו-יורק טיימס'. משם עבר להתנהל בשצף קצף מעל דפי העיתונות העברית. במאמרם מבקשים נווה ויוגב להאיר כמה היבטים מרכזיים בוויכוח ובאמצעותם לבחון שאלות הנוגעות להתפתחות הזהות הקולקטיבית הישראלית. הם מניחים, כי הפולמוס לגבי תפקידה של הוראת היסטוריה רק משקף את השסעים בחברה הישראלית עצמה.

המאמר פורש את ה'אני מאמין' שעומד מאחורי הספר: לימוד דיאלוגי מתוך השלכה סובייקטיבית של הפרספקטיבה של הלומד, בשפתו של המשחזר ובעזרת חומרי חייו ונסיונו, המתמזגים עם מקורות המידע שעומדים לרשותו. לא רק שההיסטוריון לעולם אינו יכול להגיע לאמת המוחלטת (האם קיימת כזו?) אלא שאין בידיו "נקודת מבט אובייקטיבית מוחלטת, סטטית וחוץ-קיומית, שממנה הוא מתבונן במציאות ההיסטורית ", שהיא "רבת פנים וכאוטית במהותה, וככזו אין לה משמעות כשלעצמה". על כן, גם התלמיד לא יוכל לחשוף אמת אובייקטיבית אחת בתוך הסיפור ההיסטורי.

גישה זו נמצאת, ללא ספק, במתח עם האופן שבו מנסה האליטה להבנות תודעה לאומית באמצעות ייצוגים שונים. בין השאר, באמצעות הנחלת ההיסטוריה במערכת החינוך כדרך ל'המצאת' מסורת ומורשת (בנדיקט אנדרסון, בספרו 'קהילות מדומיינות', מדבר על האופן שבו קהילה מומצאת או מדומיינת). הנראטיב ההיסטורי הרשמי אינו מאפשר דיאלוג, שאלות מורכבות, תשובות רבות-משמעויות, עמדות אמביוולנטיות וכן הלאה, ומכאן הדופי שהוטל בספרי הלימוד החדשים. ההסתייגויות מספרו של נווה מחולקות בידי הכותבים לשלוש, על-פי סוג הנראטיב שממנו צמחו: הימני הלוחמני, הלאומי הוותיק, והפוסט-ציוני.

הנראטיב הלאומי הוותיק רואה בספרי הלימוד אמצעי להנחלת תחושת הצדק בעצם הקמת המדינה, ו'האובייקטיביות ההיסטורית' נתפסת על-ידי חסידיו כתנאי הכרחי לתיאור העבר. לעומתו, תופס השמאל הפוסט-ציוני את האתוס הציוני-ההומניסטי כמסוכן יותר אפילו מן הקנאות, מאחר שהוא מוכן להתפשר על עוולות העבר וממשיך לקיים מדינה מיליטריסטית ודכאנית. אך בניגוד למה שנדמה לקיצונים מימין ומשמאל, אומרים נווה ויוגב, הדיסציפלינה ההיסטורית אינה רחוב חד-סיטרי. על התלמידים להתנסות במרחב למידה משמעותית שבין קידוש המיתוס לניפוצו, תוך חיזוק יכולתם להתמודד עם הקולות הסותרים בחברה דמוקרטית, לבחון את עמדותיהם לעומק ולעצב מבט מורכב ובשל יותר.

ההנחה, כי ספרי לימוד להיסטוריה הם כלי בידי המשטר להנחלת ערכים ולהענקת לגיטימציה לסדר הפוליטי והחברתי הקיים, משמשת גם את אלי פודה במאמרו 'הסכסוך השקט: השתקפותם של יחסי ישראל-ערב בספרי הלימוד של ההיסטוריה בישראל 2000-1948'. הסכסוך שמשתקף בנראטיב ההיסטורי, שכל צד בוחר להצדקת עמדתו, משפיע אף יותר מן הסכסוך האלים שמתרחש במציאות, שכן התדמיות והעמדות שמעוצבות על-ידי החינוך לא ישתנו בקלות, ולא ייעלמו במהירות שתדביק את ההתפתחויות הפוליטיות.

ספרי הלימוד החדשים משקפים חברה חזקה יותר, שאינה חוששת לחשוף פגמים בעברה, אך לא רק שלאורך רוב התקופה שנסקרה היו ספרי הלימוד מוטים, אלא שההכרה בהטיה זו היוותה בעצמה גורם בהחרפת היחסים. כלומר, הדימוי נוצר על-ידי הסכסוך אך גם העצים אותו. בסיום מאמרו מצביע פו דה על כך, שהצד הפלשתיני ניצב מבחינה היסטורית בנקודה שבה נמצאה ישראל בתחילת דרכה, כשנכתבו ספרי הלימוד הראשונים, ואם נגזר עליהם לעבור את אותו תהליך ארוך ומייגע, הרי שהדרך לפיוס הדדי עדיין ארוכה.

מאמרים נוספים בגיליון בוחנים את המקראות לספרות בשנות ה-50 וה-60 והאופן שבו מקצוע הספרות שימש כסוכן להבניית אומה, יותר מאמצעי לפיתוח חוויה אסתטית-רגשית. שני מאמרים חריגים על רקע נושא הגיליון נסובים על חידוש דת והלכה אצל א.ד. גורדון, ועל מנגנון התעמולה הקולנועי של הנאצים, והוא מסתיים בביקורות על ספרי-לימוד להיסטוריה.

מרענן במיוחד מאמרם של מודי בר און וענת זלצר, יוצרי תוכנית הטלוויזיה 'הכל אנשים' (הטלוויזיה החינוכית), שמתארים את הקונספציה שעומדת מאחוריה. בהתנערותם מהיומרה הטעונה שבמונח 'ללמד' וניסיונם להסתפק בפעולה הצנועה יותר של 'לספר', הם קולעים, כמובן, למשמעות המילולית של המושג 'היסטוריה': סיפור. הבחירה לפתוח בהרצל, המועד ונוקע את רגלו כשהוא יורד מן הספינה לרציף, בביקורו היחיד בארץ-ישראל, היא בחירה מודעת, שנועדה לחבר את הצופים הצעירים לפן האישי שמאחורי הארועים ההיסטוריים.

"הרגעים שבהם ההיסטוריה הפכה מתהליך פוליטי ואידיאולוגי שעובר על עמים, מדינות, חברות – מסות גדולות וחסרות פנים – לתהליך אישי, למשהו שמישהו חווה על בשרו באופן אינטימי".

דרישה נוספת של יוצרי הסדרה מעצמם היא, ש"כל כמה דקות יהיה לנו הווה" (כשם מאמרם), מה שמוליד תובנות חדשות וקישורים מפתיעים.

התבנית הסיפורית, שנדרשת מעצם הבחירה בז'אנר של דרמה טלוויזיונית, עומדת ביסוד החלטתם לתווך בין האיש שעליו מספרים לבין השומעים שלהם מספרים, במקום לתווך בינם לבין החומרים ההיסטוריים. יתרון נוסף בבחירה לספר סיפור, לדבריהם, הוא בוויתור על שיפוט, אשר "פוטר אותנו גם מהצורך לנפק אמת היסטורית אחת. אנחנו יכולים לספק כמה אמיתות סותרות, כמה זוויות ורבדים של הסתכלות". אלא שדווקא הדגשת ההיבט הסיפורי של ההיסטוריה מבהירה, שלא רק בסיטואציה סיפורית-בדויה יבקש הקורא המיומן לדעת האם המספר הוא כל-יודע או מוגבל, מהימן או לא. הרי גם בהיסטוריה 'נמסרת' קיים מספר, שאת נקודת מבטו יש לחשוף.

כל ביקורות הספרים