'בסוד הרגשות' מאת אהרון בן-זאב. זמורה-ביתן, 458 עמ'
פורסם במעריב, 3.8.2001
השימוש הרווח, באחרונה, במושג 'אינטליגנציה רגשית' הוא רק אינדיקציה אחת להכרה ההולכת וגוברת בתחום הרגשות ובתרומתם להתנהגותנו. אך על המקום שעליהם לתפוס בהבנתנו העצמית הצביע כבר הציווי עתיק-היומין "דע את עצמך". הפילוסופיה של הרגשות, שאהרון בן-זאב הוא מחוקריה הבולטים, התפתחה אף היא מאד בשנים האחרונות. מקורותיה נעוצים בפילוסופיה היוונית, בעיקר זו של אריסטו ב'תורת המידות', שהיא הארכיטיפ של תורת מוסר שמתמקדת באופי האנושי ובמעלותיו, לעומת זו שעניינה בפעולות האנושיות ובשיפוטן.
ב'בסוד הרגשות', מציג בן-זאב ניתוח פילוסופי-פסיכולוגי מקיף של הרגשות האנושיים. הנחתו היא, כי הרגשות אינם תופעות מסתוריות שאי-אפשר להבין ולכוון, אלא שאפשר להצביע על חוקיות כללית המאפיינת אותם, למרות מורכבותם. מדע הרגשות, כדבריו במבוא לספר, הוא "הניסיון להבין, להסביר, לתאר ולחזות את התנהגות הרגשות; את סיבותיהם, את תוצאותיהם, ואת התהליכים – הפסיכולוגיים והפיזיולוגיים – הקשורים בהם". הוא גם חולק על הגישה הרווחת והביקורתית כלפי רגשות, כאילו הם הפרעה לתפקוד הולם.
לשיטתו, רגשות הם תגובה אופטימלית בנסיבות רבות, כאשר לרשותנו משאבים מוגבלים להתמודדות עם מצבנו המשתנה. לרגשות יש גם ערך מוסרי, הן על שום חשיבותם ביחסינו הקרובים (לטענת בן-זאב, יחסים רגשיים מפלים מומלצים מבחינה מוסרית, בתנאי שאין בהם גרימת נזק לאחרים), והן משום שעמדה רגשית מהווה סייג מוסרי נגד עבירות רבות. בפרק הראשון של ספרו, מציג בן-זאב סיכום קצר של עיקרי המסגרת המושגית להבנת הרגש, שתוארה בספרו 'ישר מהלב: רגשות בחיי יומיום'. שאר הפרקים מוקדשים להתבוננות שיטתית ברגשות שונים והרשימה ארוכה: קנאה, רחמים, חמלה, חסד, שמחה לאיד, כעס, שנאה, גועל, בוז, אהבה רומנטית, תשוקה מינית, אושר, שמחה, עצב, תקווה, פחד, גאווה, חרטה, אשמה, מבוכה, גאוותנות ובושה.
רגשות מתעוררים, קובע בן-זאב, כאשר אנו תופסים שחל שינוי משמעותי, חיובי או שלילי, במצבנו האישי או במצבם של אלה הקרובים לנו. כמו אזעקת המכונית, יש להם תפקיד של התרעה. עניינינו האישיים, והרצון להגן עליהם, מעניקים לארוע את משמעותו ומגבשים את אופן תגובתנו אליו. ארבעת הרכיבים הבסיסיים שקיימים בכל רגש טיפוסי הם: הכרה – מידע על הנסיבות הקיימות, הערכה – של המשמעות האישית של המידע, הנעה – מכוונת את רצונותינו לפעול בנסיבות הקיימות, ותחושה – מודעות המבטאת את מצב גופנו.
לסערת רגשות יש ארבעה מאפיינים מובהקים: חוסר יציבות, עוצמה חזקה, נקודת מבט חלקית ומשך זמן קצר. גורמי העוצמה הרגשית מתחלקים להשפעת הארוע (חוזק, ממשות ורלוונטיות) ולנסיבות הרקע של האדם (אחריות או שליטה, מוכנות וראויות).
בן-זאב מציע למיין את הרגשות על-פי טבעו החיובי או השלילי של הרגש ועל-פי האופי השונה של המושא הרגשי. כך, למשל, ביטוי רגשי של יחס חיובי אל העצמי בכללותו יהיה גאווה, בעוד יחס כזה אל הזולת יתבטא באהבה. יחס שלילי אל העצמי בכללותו יתבטא בבושה ואילו יחס כזה אל הזולת – בשנאה. ניתוח מושגי מניב דפוסי חלוקה אוניברסליים, בעוד שדפוסים פחות בסיסיים ייטו להיות תלויי-תרבות. אהבה רומנטית כהערכה חיובית כוללת, למשל, משלבת את דפוס המשיכה ואת דפוס השבח, וביסודה, כסוג של התייחסות לזולת, היא אוניברסלית. ביטויים שונים של אהבה, לעומת זאת, או של האופן שבו היא מתממשת, יהיו תלויי-תרבות. רגש מסוים עשוי להיות נפוץ יותר בחברה אחת מאשר ברעותה, אך באופן עקרוני הוא משקף דפוסי הערכה אנושיים בסיסיים ועל כן כל סוגי הרגשות המוצעים יכולים להימצא בכל תרבות.
עיקר הספר, כאמור, מוקדש לתיאור מקיף של רגשות שונים. הניתוח בהיר ומעלה תרומה לבירור והבנה פילוסופיים של תחום, שבמשך מאות בשנים נזנח, מתוך שהפילוסופיה התרכזה באותן תקופות בתחומי התבונה ותפקודיה, בראותה את הרגשות כתחום "נחות", יחסית.
הסתייגויותי מן הספר הן שלוש. ראשית, זה אינו ספר ארגומנטטיבי. אין בו טיעון שמתפתח מכלל הנחות אל בירור, אישוש (או הפרכה) ומסקנות. לכן, קשה ומעייף לקרוא בו באופן רציף, מכריכה לכריכה. יתכן שבן-זאב היה מיטיב לעשות אילו היה בוחר בפורמט של לקסיקון הרגשות, שזה השימוש הנכון יותר עבורו.
שנית, מתוך רצון לכתוב ספר פופולרי בגובה העיניים, בחר בן-זאב בפשרה, שיש בה פספוס של שני הקצוות שהוא מנסה לגשר ביניהם. יוצא, שהניתוח המקצועי כורע תחת נטל הפטפטת, הרכלנות (כמו נטיותיה המיניות של אלינור רוזוולט, למשל), והשוביניזם העממי. ולהלן רק כמה דוגמאות. בן-זאב מעתיר שלל מובאות המשמשות כמוטו לא רק לכל פרק, אלא לכל סעיף ותת-סעיף, לעתים בצירוף תמונת המצוטט. הוא חורג רבות מן המידה הראויה, ומעמיס על הקוראים גודש מעייף של מובאות, ללא כל הבחנה בין הוגי-דעות חשובים לזמרים, קומיקאים או ילדיו הפרטיים, שחלקן חסרות כל ערך. למשל, "יש לך אבא אחלה", מובאה מפי בת-כתתו של דין בן-זאב (בנו של) לאחר שאביו הביא לו לתחנת האוטובוס את הכריך ששכח (הדוגמה מאיירת את הרגש 'גאווה'). נתונים מחקריים מובאים אצל בן-זאב במסגרת, תחת הכותרת 'מחקר אקדמי', כאילו לא היה הספר כולו אמור להיות מחקר כזה.
בן-זאב מכביר לא רק בדוגמאות שרבות מדי מהן לקוחות מחייו הפרטיים, אלא בכאלו שהן בעלות אופי שוביניסטי-גברי. "אם אהוד מקנא בחיים על שיש לו אשה יפה, אין זאת אומרת בהכרח, שאהוד רוצה באשתו של חיים; הוא יסתפק באשה יפה אחרת, בתנאי שתהיה לא פחות יפה מאשתו של חיים". אני מקווה שהנשים הקוראות תפנמנה את הלקח החשוב; ואם לא, הן תוכלנה למצוא בספר עוד מקומות רבים המדגישים את חשיבותה של צורתן החיצונית. "אב לבנות עשוי לקנא בכל מי שיש לו בנים", מוסיף בן-זאב להחכימנו.
חשיבותה של דרגת המאמץ או הקושי להשיג בן או בת זוג, מתנסחת אצל בן-זאב בביטוי הוולגרי 'אפקט הנותנת' שמקומו אינו בספר שיש לו גם ערך אקדמי. אחרון, למרות שבן-זאב מזכיר פה ושם את ההיבט המוסרי של הרגשות, הוא איננו דן בו באופן מלא. כך, יש מקום רב יותר להתפלמס עם ניתוחם של פילוסופים אחרים את הדרישה לשוויון כביטוי לקנאה ותו לא; או, מנגד, לדון במושג המרכזי שיש ל"חוש הצדק" בתורות פוליטיות מסוימות; ויש עוד היבטים, רבים וחשובים, הזקוקים לדיון מעמיק יותר מזה שהם מקבלים בספר זה.
כל ביקורות הספרים
