• ראשי
  • אות מיס פיגי
  • לרשותכם
  • על הבלוג
  • קצת עלי
  • דברו אלי

קרוא וכתוב

הבלוג של נעמה כרמי

Feeds:
פוסטים
תגובות
« האם הספרות מאושרת
המקום שבו אנו צודקים בלבד »

בציור הדיוקן רואה האמן אל הנפש פנימה

28 ביוני 2003 על-ידי נעמה

שבעה סיפורי דיוקן. ערך והוסיף אחרית דבר: משה רון, תרגום: רן הכהן, נילי מירסקי, משה רון, הספריה החדשה-הקיבוץ המאוחד-ספרי סימן קריאה, 333 עמ'

פורסם במעריב, 25.5.2001

שבעת סיפורי הדיוקן שלפנינו עומדים כל אחד בכוח עצמו ועוצמתו האסתטית. אפשר לקרוא בהם ככאלו ולהתענג, בין השאר, על תרגום משובח; אך החוט המקשר, שטווה משה רון, אשר ערך את הקובץ, מעניק להם כוח נוסף ועוצמה אסתטית שלמה, שעולה על זו של חלקיה. הדיוקן המצויר (בסיפור אחד הוא מפוסל) הוא עיקרון סלקציה חדשני לקובץ סיפורים, ורון מעיד כי הוא אינו מכיר מבחר דומה בלשון אחרת. דומה, כי החדשנות הזו גוברת על ההסתמכות על מכנה משותף תימאטי, שהיא בפני עצמה מיושנת בהחלט, כפי שכותב רון באחרית-דבר שלו. הכוח המאגי שמיוחס לצלם (מכאן, אולי, האיסור הדתי עליו) עולה בעוצמה רבה מן הסיפורים, והקורא תוהה, בפתח כל אחד מהם, על האופן המיוחד, שבו תתגשם התימה בסיפור שלפניו.

אפשר לתאר שלוש צורות עקרוניות של היחס לצלם, או לדיוקן, במקרה זה. האחת, ייחוס כוח נבואי לתמונה, כאילו ביכולתה לנבא (או לקבוע) את מהלך חייה של הדמות המצוירת בה. השנייה – ייחוס כוח מיוחד של ראייה נוקבת, כאילו התמונה מסוגלת להוציא אל האור תכונות פנימיות של האדם המצויר בה, שאינן גלויות למתבונן במקור החי. והשלישית – מתן חיים ונטילתם, במשחק מורכב בין המציאות לבד.

הצורה האחרונה היא זו שעומדת במרכזו של סיפור הדיוקן המפורסם ביותר, 'תמונתו של דוריאן גריי' לאוסקר ויילד, שלא נכלל בקובץ מפאת אורכו. וגם בסיפור הקצר שכן מובא בו, 'הדיוקן הסגלגל' של אדגר אלן פו, שבו מקריב הבעל הצייר את חיי אשתו למען האמת והחיות האמנותית. לא קשה לנחש, שהיחס הראשון, הכוח הנבואי, הוא השליט בסיפורו של נתניאל הותורן, 'התמונות הנבואיות'; אך התבוננות נוספת תעלה, כי קיימת בו גם הראייה החודרת לתכונותיהן הפנימיות והנסתרות של הדמויות. למעשה, קושר הסיפור בין שתי צורות היחס האלו, כאשר הצייר מעלה על הבד תכונות שאינן מוכרות לזוג הצעיר שהוא מצייר, זה לגבי זו, תכונות שיביאו לידי המעשה הנורא שבסופו. הותורן עצמו שם תזה זו בפי הצייר, כאשר נבעתת אלינור מדמות בעלה הנשקפת אליה מציורו:

"האמן – האמן האמיתי – חייב להסתכל מעבר לחיצוניות. סגולה יש לו – סגולה שהוא גאה בה יותר מכל, אך תדיר יסבול צער בעטיה – לראות אל הנפש פנימה, ובזכות כוח שנבצר אף ממנו עצמו להגדירו, לגרום לה שתגיה אור על פני הבד או תאפיל אותו -" (עמ' 68).

ב'הדיוקן' של גוגול, אנו חוזרים אל מחוזו של הציור החי ממש כפני האדם ששימש לו השראה, ומתוודעים לאימה שמטילה חיות זו על כל רואיו. הציור הזה, שבתחילה מביא ברכה לבעליו ומחלץ אותו מחיי דלות, מתגלה לאחר מכן כאבי-כל-חטא. חיי הנוחות שהוא מביא איתו מרחיקים את הצייר מהכישרון האמנותי הייחודי אל המסחור הזול. המסתורין שכרוכים באותו ציור נפתרים בחלקו השני של הסיפור, שמבאר אותו ובו-זמנית משמש – בעצם סיפורו – כמכשיר לגירוש שדים, הסרת הכישוף שהוטל בציור.

'ברברה לבית גריב' הוא סיפור יגון במיטב המסורת של תומס הרדי, הכותב על הפער המעמדי הבלתי ניתן לגישור, והאסון הנורא שפוקד את מי שמתיימר שלא לדעת את מקומו. למגינת ליבו של מחזרה, נישאת ברברה גריב נישואי סתר לאהוב-לבה, שיפי תארו שובה אותה בכבליו. כשנשלח הצעיר לאירופה כדי לשפר את הליכותיו, כדי שיהלום לעלמה שלה נישא, פוקד אותו אסון נורא דווקא כאשר הוא מוכיח את מעלותיו האמיתיות, ולא החיצוניות גרידא: בחלצו פגועי שריפה, נפגע הוא עצמו אנושות ומתכער כיעור נורא ובלתי-אנושי.

הוא עוזב את אשתו הצעירה לבלי שוב, עת נוכחים שניהם לדעת כי אין היא מסוגלת לעמוד במראה פניו המושחתים. כעת שב המחזר הראשון לתמונה ומשיג את מבוקשו, לכאורה, בנשאו את ברברה לאשה. אלא שאושר אין כאן, וגם אין אהבה מצידה. על כן, כשמגיע לביתם הפסל, שהוזמן אי אז באיטליה, על-פי מראהו הבלתי-מושחת של האהוב הראשון, הוא נחוש בדעתו לנתק אותה מהאהבה שמתעוררת בלבה מחדש מול היופי הגופני בהתגלמותו. בנקמתו הוא מנצל את החיים שמעניקה אשתו לפסל, כדי לשחזר את האופן שבו הסתלקה ממנה האהבה.

קנאה היא מוטיב מרכזי גם בסיפור החותם את הקובץ, 'השקרן' להנרי ג'יימס, שהוא הארוך והמורכב שבספר. באחרית-דבר מספק משה רון סקירה מאלפת של המעמד האסתטי, הסמיוטי והמוסרי של הדיוקן, כמו גם של הסיפורים השונים שקיבץ, והוא מציע לבחון בקפדנות אל מי מתייחס שם סיפורו של ג'יימס. צפויות הפתעות.
מה הוא, אם כן, הקסם שמהלך עלינו הדיוקן? לדברי הותורן, אין זו דמותנו הנשקפת ממנו אלא הקיום המתמשך, שאת אשלייתו הוא נוטע בנו, הגישה שהוא מתיימר להציע אל הנצח:

"אין לך דבר, במלוא חוגם של הבלי אנוש, הקונה לו אחיזה כה עזה על כוח המדמה כעניין זה של ציור דיוקן. ואולם, על שום מה זה? הלוא האספקלריה, גולות הנחושת המלוטשות, פני המים החלקים כראי וכל שאר המישטחים המשקפים, כולם מציגים לפנינו, חזור והצג, דיוקנאות, או שמא רוחות-רפאים, של עצמנו, שאנו מציצים בהם ושוכחים אותם מיד. אבל רק משום שהם נמוגים הם משתכחים מאיתנו. מושג הקיום המתמשך – האלמוות עלי אדמות – הוא המשווה עניין כה מיסתורי לדיוקנאות שלנו" (עמ' 67-66).

כל ביקורות הספרים

Bookmark and Share

  • לחיצה לשיתוף בפייסבוק (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף בטוויטר (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף ב LinkedIn (נפתח בחלון חדש)
  • לחץ כדי לשתף ב-Tumblr (נפתח בחלון חדש)
  • לחיצה לשיתוף ב-Flattr (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשלוח את זה לחבר בדואר אלקטרוני (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי להדפיס (נפתח בחלון חדש)

אהבתי

אהבתי טוען...

פורסם בספרים | מתויג ביקורות ספרים, משה רון, שבעה סיפורי דיוקן |

  • ד"ר נעמה כרמי

  • הצטרפות ל-646 עוקבים

  • וְזֹאת הַתְּרוּמָה

    לתרומה לאחזקת הבלוג בפייפאל.
  • רשימות אחרונות

    • ייזהר הרופא: גינקולוגים במופע התקרבנות
    • אלימות ותעתוע: הגבריות הרעילה של ויל סמית
    • ספרטה הקטנה
    • צדק ברפואה? – כן!
    • זכויות אדם בהנחה
  • סימניה

    קבלת החלטות רפואיות ע"י קטינים
    הענק העדין של הפילוסופיה
    ודגלם עלינו שנאה
    התכנית "עובדה" כמופע יחצ"נות
    סמלים לאנושיות במלחמה לא אנושית
    למה פוטין כבר הפסיד את המלחמה
    ללמוד להתבונן לתוך הסבל
    כיסאות לבריאות
    דוד פישר / המספר העגול
    להיות אשה באינטרנט

  • קרוא

    כל ביקורות הספרים

  • וכתוב

    ספרי "זכויות אדם: מבוא תאורטי", הוצאת רסלינג 2018.

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.

  • וכתוב

    ספרי "חוק השבות: זכויות הגירה וגבולותיהן", הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2003..

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה

  • "שום דבר אינו מדהים כמו החיים. חוץ מהכתיבה. חוץ מהכתיבה. כן, בוודאי, חוץ מהכתיבה, הנחמה היחידה." (אורהאן פאמוק, 'הספר השחור')
  • אות מיס פיגי

  • הטוויטר שלי

    הציוצים שלי
  • מפתח

  • ארכיון

  • יש לי יום יום תג

    ICC אהוד אולמרט אהוד ברק או"ם אונס אזרחות אינטרנט אמנת הפליטים אקדמיה ארגוני זכויות אדם אתיקה עיתונאית אתיקה רפואית בג"צ בחירות ביה"מ העליון ביקורות ספרים ביקורת בית המשפט העליון בלוג בנימין נתניהו ג'נוסייד גדעון לוי גזענות דארפור דמוקרטיה דת הארץ הומוסקסואלים הטרדה מינית התנחלויות זכויות אדם זכויות ילדים זכויות נשים חולים חופש הביטוי חוק השבות חוק ומשפט חיים רמון חינוך חמלה חקירות טרור יועמ"ש ילדים יצחק לאור ישראל כיבוש כנס מבקשי מקלט מהגרי עבודה מוות מוסר מחאה חברתית מחלה משה קצב משפט בינלאומי משפטיזציה נשים נתניהו סרטן עבירות מין עינויים עמוס שוקן פוליטיקה פייסבוק פמיניזם פרטיות צה"ל רופאים רפואה שואה שוויון שטחים שמאל תקשורת
  • יזכור

    יעקב כרמי (אלסטר) ז"ל. אבא שלי
    ראובן אלסטר ז"ל. דוד שלי
    גלריית צילומים שצילם אבא שלי

  • הגברת המודעות סרטן השחלות | Promote Your Page Too

  • ©

    כל הזכויות שמורות לנעמה כרמי

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.

WPThemes.


  • הרשמה רשום
    • קרוא וכתוב
    • הצטרפו אל 646 שכבר עוקבים אחריו
    • כבר יש לך חשבון ב-WordPress.com? זה הזמן להתחבר.
    • קרוא וכתוב
    • התאמה אישית
    • הרשמה רשום
    • הרשמה
    • להתחבר
    • העתקת קישור מקוצר
    • דווח על תוכן זה
    • View post in Reader
    • ניהול מינויים
    • צמצום סרגל זה
loading בטל
הרשומה לא נשלחה - בדוק את כתובות המייל בבקשה!
הפעולה נכשלה, בקשה נסה שוב
מצטערים, הבלוג שלך אינו יכול לשתף רשומות בדואר אלקטרוני.
%d בלוגרים אהבו את זה: