שבעה סיפורי דיוקן. ערך והוסיף אחרית דבר: משה רון, תרגום: רן הכהן, נילי מירסקי, משה רון, הספריה החדשה-הקיבוץ המאוחד-ספרי סימן קריאה, 333 עמ'
פורסם במעריב, 25.5.2001
שבעת סיפורי הדיוקן שלפנינו עומדים כל אחד בכוח עצמו ועוצמתו האסתטית. אפשר לקרוא בהם ככאלו ולהתענג, בין השאר, על תרגום משובח; אך החוט המקשר, שטווה משה רון, אשר ערך את הקובץ, מעניק להם כוח נוסף ועוצמה אסתטית שלמה, שעולה על זו של חלקיה. הדיוקן המצויר (בסיפור אחד הוא מפוסל) הוא עיקרון סלקציה חדשני לקובץ סיפורים, ורון מעיד כי הוא אינו מכיר מבחר דומה בלשון אחרת. דומה, כי החדשנות הזו גוברת על ההסתמכות על מכנה משותף תימאטי, שהיא בפני עצמה מיושנת בהחלט, כפי שכותב רון באחרית-דבר שלו. הכוח המאגי שמיוחס לצלם (מכאן, אולי, האיסור הדתי עליו) עולה בעוצמה רבה מן הסיפורים, והקורא תוהה, בפתח כל אחד מהם, על האופן המיוחד, שבו תתגשם התימה בסיפור שלפניו.
אפשר לתאר שלוש צורות עקרוניות של היחס לצלם, או לדיוקן, במקרה זה. האחת, ייחוס כוח נבואי לתמונה, כאילו ביכולתה לנבא (או לקבוע) את מהלך חייה של הדמות המצוירת בה. השנייה – ייחוס כוח מיוחד של ראייה נוקבת, כאילו התמונה מסוגלת להוציא אל האור תכונות פנימיות של האדם המצויר בה, שאינן גלויות למתבונן במקור החי. והשלישית – מתן חיים ונטילתם, במשחק מורכב בין המציאות לבד.
הצורה האחרונה היא זו שעומדת במרכזו של סיפור הדיוקן המפורסם ביותר, 'תמונתו של דוריאן גריי' לאוסקר ויילד, שלא נכלל בקובץ מפאת אורכו. וגם בסיפור הקצר שכן מובא בו, 'הדיוקן הסגלגל' של אדגר אלן פו, שבו מקריב הבעל הצייר את חיי אשתו למען האמת והחיות האמנותית. לא קשה לנחש, שהיחס הראשון, הכוח הנבואי, הוא השליט בסיפורו של נתניאל הותורן, 'התמונות הנבואיות'; אך התבוננות נוספת תעלה, כי קיימת בו גם הראייה החודרת לתכונותיהן הפנימיות והנסתרות של הדמויות. למעשה, קושר הסיפור בין שתי צורות היחס האלו, כאשר הצייר מעלה על הבד תכונות שאינן מוכרות לזוג הצעיר שהוא מצייר, זה לגבי זו, תכונות שיביאו לידי המעשה הנורא שבסופו. הותורן עצמו שם תזה זו בפי הצייר, כאשר נבעתת אלינור מדמות בעלה הנשקפת אליה מציורו:
"האמן – האמן האמיתי – חייב להסתכל מעבר לחיצוניות. סגולה יש לו – סגולה שהוא גאה בה יותר מכל, אך תדיר יסבול צער בעטיה – לראות אל הנפש פנימה, ובזכות כוח שנבצר אף ממנו עצמו להגדירו, לגרום לה שתגיה אור על פני הבד או תאפיל אותו -" (עמ' 68).
ב'הדיוקן' של גוגול, אנו חוזרים אל מחוזו של הציור החי ממש כפני האדם ששימש לו השראה, ומתוודעים לאימה שמטילה חיות זו על כל רואיו. הציור הזה, שבתחילה מביא ברכה לבעליו ומחלץ אותו מחיי דלות, מתגלה לאחר מכן כאבי-כל-חטא. חיי הנוחות שהוא מביא איתו מרחיקים את הצייר מהכישרון האמנותי הייחודי אל המסחור הזול. המסתורין שכרוכים באותו ציור נפתרים בחלקו השני של הסיפור, שמבאר אותו ובו-זמנית משמש – בעצם סיפורו – כמכשיר לגירוש שדים, הסרת הכישוף שהוטל בציור.
'ברברה לבית גריב' הוא סיפור יגון במיטב המסורת של תומס הרדי, הכותב על הפער המעמדי הבלתי ניתן לגישור, והאסון הנורא שפוקד את מי שמתיימר שלא לדעת את מקומו. למגינת ליבו של מחזרה, נישאת ברברה גריב נישואי סתר לאהוב-לבה, שיפי תארו שובה אותה בכבליו. כשנשלח הצעיר לאירופה כדי לשפר את הליכותיו, כדי שיהלום לעלמה שלה נישא, פוקד אותו אסון נורא דווקא כאשר הוא מוכיח את מעלותיו האמיתיות, ולא החיצוניות גרידא: בחלצו פגועי שריפה, נפגע הוא עצמו אנושות ומתכער כיעור נורא ובלתי-אנושי.
הוא עוזב את אשתו הצעירה לבלי שוב, עת נוכחים שניהם לדעת כי אין היא מסוגלת לעמוד במראה פניו המושחתים. כעת שב המחזר הראשון לתמונה ומשיג את מבוקשו, לכאורה, בנשאו את ברברה לאשה. אלא שאושר אין כאן, וגם אין אהבה מצידה. על כן, כשמגיע לביתם הפסל, שהוזמן אי אז באיטליה, על-פי מראהו הבלתי-מושחת של האהוב הראשון, הוא נחוש בדעתו לנתק אותה מהאהבה שמתעוררת בלבה מחדש מול היופי הגופני בהתגלמותו. בנקמתו הוא מנצל את החיים שמעניקה אשתו לפסל, כדי לשחזר את האופן שבו הסתלקה ממנה האהבה.
קנאה היא מוטיב מרכזי גם בסיפור החותם את הקובץ, 'השקרן' להנרי ג'יימס, שהוא הארוך והמורכב שבספר. באחרית-דבר מספק משה רון סקירה מאלפת של המעמד האסתטי, הסמיוטי והמוסרי של הדיוקן, כמו גם של הסיפורים השונים שקיבץ, והוא מציע לבחון בקפדנות אל מי מתייחס שם סיפורו של ג'יימס. צפויות הפתעות.
מה הוא, אם כן, הקסם שמהלך עלינו הדיוקן? לדברי הותורן, אין זו דמותנו הנשקפת ממנו אלא הקיום המתמשך, שאת אשלייתו הוא נוטע בנו, הגישה שהוא מתיימר להציע אל הנצח:
"אין לך דבר, במלוא חוגם של הבלי אנוש, הקונה לו אחיזה כה עזה על כוח המדמה כעניין זה של ציור דיוקן. ואולם, על שום מה זה? הלוא האספקלריה, גולות הנחושת המלוטשות, פני המים החלקים כראי וכל שאר המישטחים המשקפים, כולם מציגים לפנינו, חזור והצג, דיוקנאות, או שמא רוחות-רפאים, של עצמנו, שאנו מציצים בהם ושוכחים אותם מיד. אבל רק משום שהם נמוגים הם משתכחים מאיתנו. מושג הקיום המתמשך – האלמוות עלי אדמות – הוא המשווה עניין כה מיסתורי לדיוקנאות שלנו" (עמ' 67-66).
