מבית ומחוץ. מאמרים ורשימות ביקורת מאת עדה צמח. פרוזה אחרת, עם עובד, 273 עמ'
פורסם במעריב, 18.5.2001
בספר קטן זה כינסה וערכה עדה צמח מרשימות הביקורת שלה, שהתפרסמו במשך השנים בעיתונים ובכתבי-עת שונים. רשימות על הספרות העברית מכונסות בחלקו הראשון ורשימות על הספרות העולמית בחלקו השני, ומכאן שם הספר.
לכאורה, פרוייקט יומרני, שכן למי, מלבד לתלמידי ספרות ולחוקרים המתעניינים בסופר זה או אחר, יש ראש ועניין בימינו לקרוא מאמרי ביקורת; ועוד כאלו המכונסים יחד בספר אחד, לא כאלו המתפרסמים מדי פעם, במינון מדוד, בעיתון השבת, משם בעיקר מוכרות (לטובה) רשימותיה של צמח. למעשה, אפשר לקרוא את הרשימות המכונסות כאן גם בלי לקרוא תמיד את הספר שהוא מושא הביקורת. הקורא מוזמן להצטרף לעדה צמח במסעה בשבילי הספרות והתרבות הישראלית והכללית, ומובטח לו שתלווה אותו במסעו זה מורת-דרך מיומנת, נבונה וצנועה, שתתרכז במראות המעניינים הנגלים לעין ולא בעצמה. כתיבתה של צמח מאופקת, עניינית ובלתי-מתלהמת.
היא בבחינת אוצר גנוז בשיח הביקורתי במחוזותינו, שאם הוא מתקיים, הוא עושה זאת פעמים רבות מדי ברעש ובצלצולים, בעלבונות ובנאצות. וכה מתגעגע הלב לאותן מסות ביקורת של פעם, שאורכן מאפשר להן לומר דבר של טעם בלי קוצר נשימה, ואף לנמק; ולמבקר של פעם, רחב-האופקים, בעל הידיעות, שעושה מלאכתו קודם כל מאהבת הספרות ורק אחר-כך, אם בכלל, מסגירת חשבון. העובדה שיורם ברונובסקי – אולי אב-הטיפוס של כל אלו בימינו – נאסף אל אבותיו, רק מחדדת עד לבלי נשוא את הגעגוע הזה.
והנה, באורח פלא, יוצא לאור הספר הזה, ומזמין אותנו לתור לצידה של צמח את מחוזותיה של הספרות, בין הריאליזם הסובייקטיבי של ברנר אל נס הפגישה אצל עמליה כהנא-כרמון, מחסד התואם אצל יהושע קנז, עבור במראית פני השטח של אורלי קסטל-בלום ועד למפעל התרגום של פרוסט לעברית. ועוד היא מוסיפה כמה מאמרים על עניינים עקרוניים, כמו מהות וייצוג בספרות, המעבר מקטגוריית ה"יפה" אל ה"מעניין", ועוד.
אהבתי במיוחד רשימה קצרצרה בשם 'החדש שהיה', שבה עורכת צמח הבחנה בין סיפורת מאושרת לסיפורת מוטרדת; לא ממש קטגוריות ספרותיות שכיחות וצפויות. ובעצם, אומרת לנו צמח בפתח הרשימה, בלגלוג קל, אין היא שייכת לאותם שמסווגים וממיינים (שכן העולם, כידוע, מתחלק לשניים: אלו שמחלקים כל דבר לשניים ואלו שלא). אלא שלהוותה של צמח, מתחוור לה, שהערבוביה שמשתררת שעה שאין מבצעים כל חלוקה, היא בלתי-אפשרית. בלב כבד, איפוא, היא פונה אל החלוקה הנדרשת כדי לתת סדר בכאוס, וזו שלה מבחינה, כאמור, בין סיפורת מאושרת לסיפורת מוטרדת.
הסיפורת המאושרת ניכרת בביטחה הגמורה שהיא בוטחת בעצמה ובאמצעים המשמשים אותה. עיקרון חיקוי או ייצוג המציאות מקובל עליה ואין לה הרהור שני אחריו והיא מספרת את סיפורה בטבעיות ובלי קשיים שאי אפשר להתגבר עליהם. תפיסת המציאות העומדת בבסיסה, באופן לא מפתיע, היא של עולם סדור והרמוני, ותואם בינו לבין התפיסה והלשון האנושית.
הסיפורת המוטרדת, לעומתה, ניזונה מתחושה בסיסית של אזלת-יד, של אי-נחת, של דאגה ואף חרדה לעתים, מתוך גילוי הבלתי-אפשרי שטמון בה עצמה. הטעם העיקרי לאובדן הביטחון העצמי של הסיפורת הוא מה שמכונה "המפנה הלשוני", שגרם לספרות (ולפילוסופיה) להסיט את מבטה מהעולם אל עצמה ואל האמצעים שבהם היא מספרת (או קולטת) אותו. מרגע שהספרות החלה להרהר בטבעה של הלשון וביכולתה של זו לתאר כהלכה את המציאות, לא איחרו להגיע גם הספקות בנוגע למציאות עצמה. עד מהרה התגלה אותו בלתי-אפשרי שמכרסם ביסודותיה ובעצם קיומה, בעוד היא מבקשת להציל רסיס של דבר שיציל אותה מכיליונה העצמי.
אלא שתחילת המפנה הזה אינה בדורנו, אינה עניין חדש או מודרני: ראשיתו כבר ב'דון קישוט' לסרוונטס; למעשה, אומרת צמח, זהו אחד מסימני ההיכר החשובים של הרומן עצמו. תוך כדי כך, מהפכת צמח תפיסות שגורות על אודות המודרני בספרות העברית. המודרני כבר ארע מזמן, ומאז לא התרגש עלינו מודרני חדש יותר; אין צורך אלא לשוב אל ברנר ואל גנסין כדי להיווכח בכך.
סידרת 'פרוזה אחרת' ממשיכה, בדרכה השקטה אך הבטוחה, להביא לנו את השונה ואת המיטב. הצטערתי קצת על שהעטיפה הקודמת של ספרי הסידרה – נייר חום גס כנייר אריזה – הוחלפה בעטיפת כסף חדישה יותר וצנועה פחות. שמחתי לגלות שמה שיש בקנקן נותר כשהיה.
