אלפיים, גיליון מס' 21. עורכת: ניצה דרורי-פרמן, עם עובד, 223 עמ'
פורסם במעריב, 22.6.2001
'אלפיים' מוסיף לתפקד ככתב-עת בינתחומי משובח. למרות ובגלל הקריאה התובענית שהוא דורש, הוא מספק אתנחתא מהכאן והעכשיו לטובת מאמרים בנושאים שונים, שחלקם הקטן נוגע באופן זה או אחר בשאלות אקטואליות. רובם מתרחקים מהאקטואליה לטובת העיון הטהור. צידה השני, החסר, של הבינתחומיות, הוא הסבירות הגבוהה, שהקורא לא ימצא בגיליונותיו של כתב העת יותר ממאמר או שניים המעניינים אותו. זה מה שקרה לי בגיליון מס' 21 של 'אלפיים'. רק שניים ממאמריו דיברו אל לבי.
מאמרה של אניטה שפירא, 'חירבת חזעה – זיכרון ושיכחה', הפותח את הגיליון, בודק בעזרת סיפורו של ס. יזהר וגלגוליו, את הזיכרון והשיכחה הקולקטיביים של החברה הישראלית. זיכרון קולקטיבי הוא ישות חמקנית; גם כאשר מאמצים את התפיסה של "זיכרון שימושי" – המציגה אותו כפרי של מניפולציה לאומית-תרבותית ולא כתוצר של תהליכים ספונטניים – הרי שבחברה דמוקרטית פתוחה קשה יותר להניח את האצבע על אותם גורמים מתוך המכלול, שמשמשים כסוכני עיצוב הזיכרון. כיצד ארוע מסוים מתקבע בו ומה גורם להשכחתו של אחר?
במאמרה המרתק מראה שפירא כיצד השתנה אופיו של הדיון ב'חירבת חזעה' – ובעצם גם של הדיון בסוגייה של גירוש הערבים ב-1948 – בין השנים שלאחר המלחמה לבין סוף שנות השבעים. אז התעורר הוויכוח הציבורי מחדש סביב הקרנתו הטלוויזיונית של הסרט, שנעשה על-פי הסיפור. מיד עם צאת הסיפור לאור, בספטמבר 1949, גמרה עליו הביקורת את ההלל, והפולמוס הציבורי התעורר רק על תוכנו והפרשנות הראויה לו. מכאן, התפעלות מגילוי-הלב של המחבר ואומץ ליבו לצאת בגלוי ובתוקף צו המצפון כנגד מעשים שלא ייעשו. ומנגד, יש שראו בו חשיפה מיותרת הפוגעת בכבודו של הלוחם העברי. או שהיו מי שטענו שהסיפור לא מאוזן ואינו מציג את מעשי האכזריות של הצד השני.
התגובות עמדו, אם כן, ביחס דואלי של הערצת ההיבט הספרותי והסתייגות מן התוכן. בשנות החמישים המוקדמות, כותבת שפירא, לא חששו אנשי רוח לעסוק בסוגיית הגירוש בגילוי-לב גמור. זאת, לטענתה, משום שכאשר הופיע 'חירבת חזעה' נתפס הגירוש, בראש ובראשונה, כבעיה מוסרית, חלק מן הדיאלוג הפנימי בין הישראלים לבין עצמם. מגמה זו השתנתה ככל שהתבררו המשמעויות הפוליטיות של בעיית הפליטים, וככל שהשלום, שב-1949 נראה קרוב, הלך והתרחק. עם הנטייה הגוברת להדגיש את אחריותם של גורמים ערבים להיווצרות בעיית הפליטים ולהמעיט מאחריות ישראל, נעה הבעיה מן המישור של הדיון הפנימי למישור הדיון המדיני. וכך, מה שהיה מקובל כעובדה גלויה בראשית שנות ה-50, היה כמעט ל"סוד מדינה", עם אלפי "שותפי סוד".
הוויכוח שפרץ סביב הקרנת הסרט 'חירבת חזעה' בטלוויזיה הישראלית ב-1978, שנסוב בעיקר על הנזק הצפוי למערכת ההסברה הישראלית (כמו גם על שאלות של צנזורה בכלל), מצביע על השינוי שחל בתודעה העצמית הישראלית מאז מלחמת העצמאות. מה שאז נחשב לנושא לגיטימי לדיון הוא כעת אסור, הן משום שהוא פוגע בדימוי שמנסה ישראל להקרין בעולם, והן משום שדיון על תופעת הגירוש במלחמת העצמאות משליך על צידקתה הבסיסית של הציונות.
עמדה זו נבעה מתוך גישה טוטאלית, שגרסה, כי אם מכירים בכך שבמלחמת העצמאות גורשו ערבים, משמעות הדבר היא, כי הציונות כולה, מיסודה, פסולה מכל וכל. שפירא מצביעה על כך, כי בנקודה זו התאחדו, לעיתים, קצוות הקשת הפוליטית בישראל, למרות מסקנותיהם המנוגדות בסופו של ניתוח. כך חילחל הדימוי, שנוצר לצורך המאבק התעמולתי בחוץ, אל התודעה העצמית ושימש כמאלחש למה שמלכתחילה לא היה נוח לזוכרו.
נוצרת גירסה חדשה של זיכרון, המבוססת על העיבוד הפוזיטיבי של העבר. גירסה זו אינה שיקרית, אך היא מתעלמת מאותם קטעי המציאות שעומדים בסתירה לדימוי העצמי שמטפחת מערכת התעמולה הרשמית של המדינה, ועושה ככל יכולתה לעמעם אותם, לשכחם (עמ' 41).
נושא הגירוש, מסכמת שפירא, היה "נוכח-נפקד" בוויכוח הפנימי. לולא היה נוכח, לא היתה נוצרת מהומה כזאת סביב הקרנת סרט על-פי סיפור שהיה זה כבר לקלאסיקה ישראלית. נפקד – כי זה היה הנושא שהמעיטו לדבר עליו באותו הדיון.
אותו חשבון הנפש, גילוי הלב האכזרי, אך גם רווי הרחמים, על אסונם של ערביי ארץ-ישראל, שבא לכלל ביטוי במאמרים החשובים של הפולמוס הראשון, נעדר כמעט כליל בפולמוס השני (עמ' 50).
אותו גורל של שיכחה חלקית, או עמעום הזיכרון, חל לא רק על סיפור חירבת חזעה – שהבדיון הספרותי המיוחס לו חבר לרעיון של חריגות המעשה המתואר בו – אלא גם על נסיונות ההיסטוריוגרפיה להתמודד עם הנושא. ראש וראשון, בני מוריס, שפירסם את ספרו בנושא, 'לידתה של בעיית הפליטים הפלשתינים 1949-1947 (עם עובד), ב-1987, ואת תרגומו העברי ב-1991. זיכרון מעשה הגירוש קיים בתודעה הישראלית הקולקטיבית במצב של תרדמת, משהו שבין שיכחה גמורה לזיכרון מודע. הסטודנטים הצעירים שמגיעים לאוניברסיטה, כותבת שפירא, מגלים מחדש את העבר. זהו עבר חסר נוכחות בזיכרון הקולקטיבי, נשכח וחוזר בכל פעם מחדש. הקושי בהתמודדות עם עבר, שבו עוללת רע, מובהר ומושווה, למשל, להתמודדותה של החברה הצרפתית עם זיכרון שלטון וישי. פרק וישי בהיסטוריה הצרפתית עוסק בעבר בלבד, ואילו מערכת היחסים בין הישראלים לפלשתינים שייכת להוויה הפוליטית הנוכחית. לא דיון אקדמי במציאות שחלפה מן העולם, אלא דיון בסוגייה מרכזית שעל סדר היום. הזיכרון הקולקטיבי לא קלט את 'חירבת חזעה' משום שאנחנו מעדיפים לא לזכור את הגירוש, כמו כל מציאות לא-נוחה, המפריעה לדימוי העצמי. חירבת חזעה, מסכמת שפירא, נשארה "זיכרון לא נעים".
יצחק נבו, במאמרו 'רציונליות מדעית ב'ספינת השוטים': הערות על הפולמוס הפוסט-מודרני', מאתגר את הקורא בדיון פילוסופי שאינו קל לקריאה, אך מעלה תרומה משמעותית לוויכוח סביב הפוסט-מודרניזם. נבו טוען, כי המגמה הרדיקלית בביקורת הפוזיטיביזם אינה מתחייבת מעצם שלילתו; החלופה הפרגמטיסטית מאפשרת להשתחרר מן הפוזיטיביזם מבלי שיהיה בכך איום על עצם נקודת המבט המדעית. כך מתאפשרת רציונליות מדעית גמישה ופרגמטית יותר.
דימוי של ספינה משמש לו להדגים את שתי החלופות. גם ב'ספינת השוטים' של פוקו וגם בספינת המדען-הפילוסוף של אוטו נוירט (שאומץ גם על-ידי ו.ו. קוויין), מתווכת הספינה על נוסעיה בין הקרקע המוצקה של התבונה לבין המים השוצפים של ניגודה – הטירוף, או האי-רציונלי. אצל פוקו, נשלחים הנוסעים – שוטים טרופי-דעת – אל מחוץ לגבולות העיר, במעשה דיכוי של הרציונליות, זו הרציונליות המרחיקה את כל המאיים עליה. מחיר התבונה, או עצם כינונה, כך פוקו, כרוך באלימות. התבונה עצמה אינה אלא טירוף אלים, דכאני וממשטר. בדימויו ההפוך של נוירט, נתון המדען-הפילוסוף בספינה רעועה, שהמים פורצים מבעד לקורותיה. אין לו קרקע בטוחה להשעין עליה את ספינתו בעת התיקון הנדרש וזה חייב להיעשות תוך כדי שייט. התבונה עצמה נהפכת לתהליך שיוט, תנועה בזרימה, לא על קרקע מוצקה. כדאי לעשות את המאמץ ולקרוא את מאמרו של נבו.
יש עוד מאמרים רבים בגיליון, בנוסף לשירים וסיפור אחד. תשומת-לב מושך גם האופן שבו החוברת מכורכת: בשער הגיליון ציור הצבר של עסאם אבו-שקרה, ועל כריכתו האחורית – שירו של יהודה עמיחי, 'מן המקום שבו אנו צודקים', שבו, כידוע, לא יצמחו לעולם פרחים באביב.
