• ראשי
  • אות מיס פיגי
  • לרשותכם
  • על הבלוג
  • קצת עלי
  • דברו אלי

קרוא וכתוב

הבלוג של נעמה כרמי

Feeds:
פוסטים
תגובות
« בציור הדיוקן רואה האמן אל הנפש פנימה
המשפחה המאכזבת והמנחמת »

המקום שבו אנו צודקים בלבד

28 ביוני 2003 על-ידי נעמה

אלפיים, גיליון מס' 21. עורכת: ניצה דרורי-פרמן, עם עובד, 223 עמ'

פורסם במעריב, 22.6.2001

'אלפיים' מוסיף לתפקד ככתב-עת בינתחומי משובח. למרות ובגלל הקריאה התובענית שהוא דורש, הוא מספק אתנחתא מהכאן והעכשיו לטובת מאמרים בנושאים שונים, שחלקם הקטן נוגע באופן זה או אחר בשאלות אקטואליות. רובם מתרחקים מהאקטואליה לטובת העיון הטהור. צידה השני, החסר, של הבינתחומיות, הוא הסבירות הגבוהה, שהקורא לא ימצא בגיליונותיו של כתב העת יותר ממאמר או שניים המעניינים אותו. זה מה שקרה לי בגיליון מס' 21 של 'אלפיים'. רק שניים ממאמריו דיברו אל לבי.

מאמרה של אניטה שפירא, 'חירבת חזעה – זיכרון ושיכחה', הפותח את הגיליון, בודק בעזרת סיפורו של ס. יזהר וגלגוליו, את הזיכרון והשיכחה הקולקטיביים של החברה הישראלית. זיכרון קולקטיבי הוא ישות חמקנית; גם כאשר מאמצים את התפיסה של "זיכרון שימושי" – המציגה אותו כפרי של מניפולציה לאומית-תרבותית ולא כתוצר של תהליכים ספונטניים – הרי שבחברה דמוקרטית פתוחה קשה יותר להניח את האצבע על אותם גורמים מתוך המכלול, שמשמשים כסוכני עיצוב הזיכרון. כיצד ארוע מסוים מתקבע בו ומה גורם להשכחתו של אחר?

במאמרה המרתק מראה שפירא כיצד השתנה אופיו של הדיון ב'חירבת חזעה' – ובעצם גם של הדיון בסוגייה של גירוש הערבים ב-1948 – בין השנים שלאחר המלחמה לבין סוף שנות השבעים. אז התעורר הוויכוח הציבורי מחדש סביב הקרנתו הטלוויזיונית של הסרט, שנעשה על-פי הסיפור. מיד עם צאת הסיפור לאור, בספטמבר 1949, גמרה עליו הביקורת את ההלל, והפולמוס הציבורי התעורר רק על תוכנו והפרשנות הראויה לו. מכאן, התפעלות מגילוי-הלב של המחבר ואומץ ליבו לצאת בגלוי ובתוקף צו המצפון כנגד מעשים שלא ייעשו. ומנגד, יש שראו בו חשיפה מיותרת הפוגעת בכבודו של הלוחם העברי. או שהיו מי שטענו שהסיפור לא מאוזן ואינו מציג את מעשי האכזריות של הצד השני.

התגובות עמדו, אם כן, ביחס דואלי של הערצת ההיבט הספרותי והסתייגות מן התוכן. בשנות החמישים המוקדמות, כותבת שפירא, לא חששו אנשי רוח לעסוק בסוגיית הגירוש בגילוי-לב גמור. זאת, לטענתה, משום שכאשר הופיע 'חירבת חזעה' נתפס הגירוש, בראש ובראשונה, כבעיה מוסרית, חלק מן הדיאלוג הפנימי בין הישראלים לבין עצמם. מגמה זו השתנתה ככל שהתבררו המשמעויות הפוליטיות של בעיית הפליטים, וככל שהשלום, שב-1949 נראה קרוב, הלך והתרחק. עם הנטייה הגוברת להדגיש את אחריותם של גורמים ערבים להיווצרות בעיית הפליטים ולהמעיט מאחריות ישראל, נעה הבעיה מן המישור של הדיון הפנימי למישור הדיון המדיני. וכך, מה שהיה מקובל כעובדה גלויה בראשית שנות ה-50, היה כמעט ל"סוד מדינה", עם אלפי "שותפי סוד".

הוויכוח שפרץ סביב הקרנת הסרט 'חירבת חזעה' בטלוויזיה הישראלית ב-1978, שנסוב בעיקר על הנזק הצפוי למערכת ההסברה הישראלית (כמו גם על שאלות של צנזורה בכלל), מצביע על השינוי שחל בתודעה העצמית הישראלית מאז מלחמת העצמאות. מה שאז נחשב לנושא לגיטימי לדיון הוא כעת אסור, הן משום שהוא פוגע בדימוי שמנסה ישראל להקרין בעולם, והן משום שדיון על תופעת הגירוש במלחמת העצמאות משליך על צידקתה הבסיסית של הציונות.

עמדה זו נבעה מתוך גישה טוטאלית, שגרסה, כי אם מכירים בכך שבמלחמת העצמאות גורשו ערבים, משמעות הדבר היא, כי הציונות כולה, מיסודה, פסולה מכל וכל. שפירא מצביעה על כך, כי בנקודה זו התאחדו, לעיתים, קצוות הקשת הפוליטית בישראל, למרות מסקנותיהם המנוגדות בסופו של ניתוח. כך חילחל הדימוי, שנוצר לצורך המאבק התעמולתי בחוץ, אל התודעה העצמית ושימש כמאלחש למה שמלכתחילה לא היה נוח לזוכרו.

נוצרת גירסה חדשה של זיכרון, המבוססת על העיבוד הפוזיטיבי של העבר. גירסה זו אינה שיקרית, אך היא מתעלמת מאותם קטעי המציאות שעומדים בסתירה לדימוי העצמי שמטפחת מערכת התעמולה הרשמית של המדינה, ועושה ככל יכולתה לעמעם אותם, לשכחם (עמ' 41).

נושא הגירוש, מסכמת שפירא, היה "נוכח-נפקד" בוויכוח הפנימי. לולא היה נוכח, לא היתה נוצרת מהומה כזאת סביב הקרנת סרט על-פי סיפור שהיה זה כבר לקלאסיקה ישראלית. נפקד – כי זה היה הנושא שהמעיטו לדבר עליו באותו הדיון.

אותו חשבון הנפש, גילוי הלב האכזרי, אך גם רווי הרחמים, על אסונם של ערביי ארץ-ישראל, שבא לכלל ביטוי במאמרים החשובים של הפולמוס הראשון, נעדר כמעט כליל בפולמוס השני (עמ' 50).

אותו גורל של שיכחה חלקית, או עמעום הזיכרון, חל לא רק על סיפור חירבת חזעה – שהבדיון הספרותי המיוחס לו חבר לרעיון של חריגות המעשה המתואר בו – אלא גם על נסיונות ההיסטוריוגרפיה להתמודד עם הנושא. ראש וראשון, בני מוריס, שפירסם את ספרו בנושא, 'לידתה של בעיית הפליטים הפלשתינים 1949-1947 (עם עובד), ב-1987, ואת תרגומו העברי ב-1991. זיכרון מעשה הגירוש קיים בתודעה הישראלית הקולקטיבית במצב של תרדמת, משהו שבין שיכחה גמורה לזיכרון מודע. הסטודנטים הצעירים שמגיעים לאוניברסיטה, כותבת שפירא, מגלים מחדש את העבר. זהו עבר חסר נוכחות בזיכרון הקולקטיבי, נשכח וחוזר בכל פעם מחדש. הקושי בהתמודדות עם עבר, שבו עוללת רע, מובהר ומושווה, למשל, להתמודדותה של החברה הצרפתית עם זיכרון שלטון וישי. פרק וישי בהיסטוריה הצרפתית עוסק בעבר בלבד, ואילו מערכת היחסים בין הישראלים לפלשתינים שייכת להוויה הפוליטית הנוכחית. לא דיון אקדמי במציאות שחלפה מן העולם, אלא דיון בסוגייה מרכזית שעל סדר היום. הזיכרון הקולקטיבי לא קלט את 'חירבת חזעה' משום שאנחנו מעדיפים לא לזכור את הגירוש, כמו כל מציאות לא-נוחה, המפריעה לדימוי העצמי. חירבת חזעה, מסכמת שפירא, נשארה "זיכרון לא נעים".

יצחק נבו, במאמרו 'רציונליות מדעית ב'ספינת השוטים': הערות על הפולמוס הפוסט-מודרני', מאתגר את הקורא בדיון פילוסופי שאינו קל לקריאה, אך מעלה תרומה משמעותית לוויכוח סביב הפוסט-מודרניזם. נבו טוען, כי המגמה הרדיקלית בביקורת הפוזיטיביזם אינה מתחייבת מעצם שלילתו; החלופה הפרגמטיסטית מאפשרת להשתחרר מן הפוזיטיביזם מבלי שיהיה בכך איום על עצם נקודת המבט המדעית. כך מתאפשרת רציונליות מדעית גמישה ופרגמטית יותר.

דימוי של ספינה משמש לו להדגים את שתי החלופות. גם ב'ספינת השוטים' של פוקו וגם בספינת המדען-הפילוסוף של אוטו נוירט (שאומץ גם על-ידי ו.ו. קוויין), מתווכת הספינה על נוסעיה בין הקרקע המוצקה של התבונה לבין המים השוצפים של ניגודה – הטירוף, או האי-רציונלי. אצל פוקו, נשלחים הנוסעים – שוטים טרופי-דעת – אל מחוץ לגבולות העיר, במעשה דיכוי של הרציונליות, זו הרציונליות המרחיקה את כל המאיים עליה. מחיר התבונה, או עצם כינונה, כך פוקו, כרוך באלימות. התבונה עצמה אינה אלא טירוף אלים, דכאני וממשטר. בדימויו ההפוך של נוירט, נתון המדען-הפילוסוף בספינה רעועה, שהמים פורצים מבעד לקורותיה. אין לו קרקע בטוחה להשעין עליה את ספינתו בעת התיקון הנדרש וזה חייב להיעשות תוך כדי שייט. התבונה עצמה נהפכת לתהליך שיוט, תנועה בזרימה, לא על קרקע מוצקה. כדאי לעשות את המאמץ ולקרוא את מאמרו של נבו.

יש עוד מאמרים רבים בגיליון, בנוסף לשירים וסיפור אחד. תשומת-לב מושך גם האופן שבו החוברת מכורכת: בשער הגיליון ציור הצבר של עסאם אבו-שקרה, ועל כריכתו האחורית – שירו של יהודה עמיחי, 'מן המקום שבו אנו צודקים', שבו, כידוע, לא יצמחו לעולם פרחים באביב.

כל ביקורות הספרים

  • לחיצה לשיתוף בפייסבוק (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף בטוויטר (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף ב LinkedIn (נפתח בחלון חדש)
  • לחץ כדי לשתף ב-Tumblr (נפתח בחלון חדש)
  • לחיצה לשיתוף ב-Flattr (נפתח בחלון חדש)
  • יש ללחוץ כדי לשלוח קישור לחברים באימייל (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי להדפיס (נפתח בחלון חדש)

פורסם בספרים | מתויג אלפיים, ביקורות ספרים, ניצה דרורי-פרמן |

  • ד"ר נעמה כרמי

  • הצטרפו ל 648 מנויים נוספים
  • וְזֹאת הַתְּרוּמָה

    לתרומה לאחזקת הבלוג בפייפאל.
  • הבלוג בפייסבוק

  • הטוויטר שלי

  • מפתח

  • ארכיון

  • רשימות אחרונות

    • ומעין תנחומותי עוד לא דלל
    • שובל של חסד
    • גישה לרשומות פסיכיאטריות – מה הבעיה
    • ניגוד העניינים של גאולה אבן-סער
    • עיגון משפטי לזכויות אדם אינו מספיק: זכויות חולים כמקרה בוחן
  • סימניה

    מסכת השקרים של ההפיכה המשטרית
    המשבר הפוליטי והחוקתי בישראל
    מחשבת את קצה לאחור
    בחזרה לאדם השלם
    המתה בסיוע רפואי בקנדה
    כן, רק לא ביבי
    הומוסקסואלים לא שמאלנים
    למה הארץ הולך על הראש של העבודה ומרצ
    מדוע וכיצד ללמד היסטוריה
    פשעי ציות ופשעי סירוב, שם וכאן

  • קרוא

    כל ביקורות הספרים

  • וכתוב

    ספרי "זכויות אדם: מבוא תאורטי", הוצאת רסלינג 2018.

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.

  • וכתוב

    ספרי "חוק השבות: זכויות הגירה וגבולותיהן", הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2003..

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה

  • "שום דבר אינו מדהים כמו החיים. חוץ מהכתיבה. חוץ מהכתיבה. כן, בוודאי, חוץ מהכתיבה, הנחמה היחידה." (אורהאן פאמוק, 'הספר השחור')
  • יש לי יום יום תג

    ICC אהוד אולמרט אהוד ברק או"ם אונס אזרחות אינטרנט אמנת הפליטים אקדמיה ארגוני זכויות אדם אתיקה מקצועית אתיקה עיתונאית אתיקה רפואית בג"צ בחירות ביה"מ העליון ביקורות ספרים ביקורת בלוג בנימין נתניהו ג'נוסייד גדעון לוי גזענות דארפור דמוקרטיה דת הארץ הומוסקסואלים הטרדה מינית התנחלויות זכויות אדם זכויות ילדים זכויות נשים חולים חופש הביטוי חוק השבות חוק ומשפט חיים רמון חינוך חמלה חקירות טרור יועמ"ש ילדים יצחק לאור ישראל כאב כיבוש כנס מבקשי מקלט מהגרי עבודה מוות מוסר מחאה חברתית מחלה משה קצב משפט בינלאומי משפטיזציה נשים נתניהו סרטן עבירות מין עינויים עמוס שוקן פוליטיקה פייסבוק פמיניזם פרטיות צה"ל רופאים רפואה שואה שטחים שמאל תקשורת
  • יזכור

    יעקב כרמי (אלסטר) ז"ל. אבא שלי
    ראובן אלסטר ז"ל. דוד שלי
    גלריית צילומים שצילם אבא שלי

  • הגברת המודעות סרטן השחלות | Promote Your Page Too

  • ©

    כל הזכויות שמורות לנעמה כרמי

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.

WPThemes.


  • הרשמה רשום
    • קרוא וכתוב
    • הצטרפו אל 648 שכבר עוקבים אחריו
    • כבר יש לך חשבון ב-WordPress.com? זה הזמן להתחבר.
    • קרוא וכתוב
    • התאמה אישית
    • הרשמה רשום
    • הרשמה
    • להתחבר
    • העתקת קישור מקוצר
    • דווח על תוכן זה
    • View post in Reader
    • ניהול מינויים
    • צמצום סרגל זה