הנאות הקריאה בעידן האידיאולוגי מאת רוברט אורי אלטר. מאנגלית: דוד שחם, אוניברסיטת חיפה/זמורה-ביתן, 256 עמ'
פורסם במעריב, 17.8.2001
רוברט אורי אלטר כתב ספר שמנסה לחזור אל התיאוריה הספרותית הבסיסית. לחזור, משמע, מן הדיבור על 'טקסט', שמתקשה להבחין בין רשימה למכולת או ספר-טלפונים לבין יצירת ספרות, אל דיון וניתוח של המאפיינים הספרותיים, שהופכים את הספרות למה שהיא; מן הגישות שדשות בתנאי השיח או הדיבור על הספרות, אליה עצמה.
הוא עושה זאת, לא כי הדיבור על טקסט אינו חשוב, אלא מפני שבפועל הוא גורם לנו לזנוח את מושאו. החזרה הזאת אל הקריאה כרוכה, בהכרח, בהיבטים מיושנים, כביכול, של הנאה מן הקריאה הספרותית: "ללא צורה כלשהי של מעורבות רגשית ביצירות ספרות, ללא תחושה של הנאה עמוקה מחוויית הקריאה, כל המפעל הזה של הוראת הספרות והכתיבה עליה היה מאבד עד מהרה את טעמו" (עמ' 17). כל מי שחבש בעשרים השנים האחרונות את ספסלי החוגים לתורת הספרות (שלא לומר 'מדע הספרות'), יזדהה עם התחושה, כי ההנאה האסתטית והרגשית ממושא המחקר שלהם, הלכה לאיבוד ברדוקציוניזם המעמיד את הערך הספרותי על דבר-מה אחר, ובעצמו משמש כיסוי לאידיאולוגיה חוץ-ספרותית הכופה עצמה על הטקסט.
כך, תוכניות הלימודים, שמעמידות את הספרות על ה'שיח', נועדו לאפשר חופש פעולה ללמד טקסטים שונים – שלרובם המוחלט אין דבר וחצי-דבר עם ספרות – כדוגמאות של שפת הכוח. מכאן אין משתמע כי יש להתייחס אל טקסטים ספרותיים כאל מושאים אסתטיים טהורים. רבות מן היצירות הספרותיות המקוריות, אומר אלטר, הן כלים חתרניים רבי עוצמה כנגד אמונות ואידיאולוגיות, גישות חברתיות ומוסריות מקובלות, כמו גם נגד המסורת הספרותית עצמה על התפיסה אודות מהות הספרות. אלא, שכדי להכיר באופן מלא בכוחו החתרני של הטקסט, יש להעניק תשומת-לב מדוקדקת לאופן שבו הספרות מדברת באמצעות השפה המורכבת המיוחדת לה, שלעולם איננה רק מעטפה שקופה המכילה 'תוכן'.
אבל מה הם אותם מאפיינים יחודיים, שאחראים למעורבות הרגשית ולהנאה הזאת, כמו גם לכוח החתרני לעתים? על כך מנסים לענות פרקי הספר: 'השוני הספרותי', 'דמות', 'סגנון', 'רמיזה', 'מבנה', 'פרספקטיבה' ו'ריבוי פרשנויות'. לא רק שטקסט ספרותי הוא עשיר, מורכב ומהנה יותר מטקסט שאיננו ספרותי, אלא גם אפשר לזהות את קשריו למערך תקשורת עם גוף טקסטים גדול ורב-פנים המכונה בוודאות בשם ספרות. כבכל הבחנה, גם כאן קיימים מקרי גבול מרתקים, בהם טקסטים לא-ספרותיים הרוכשים עוצמה ספרותית או משתמשים בטכניקות ספרותיות.
אבל "גבולות מטושטשים", מציין אלטר בצדק, "אין פירושם כי תופעה מסוימת חסרה אופי מובחן" (עמ' 35). הקריאה הספרותית היא תהליך פתוח של גילוי, והיא שואבת עונג מעצם מעשה התקשורת, מאופן ההגשה של הטקסט או הדפוס הצורני שלו, מן השיעבוד התחבירי של המידע כהסוואה שקופה ועוד. כולם מזמינים את הקורא לקחת חלק פעיל במשחק, שאת חוקיו משרטט הטקסט, ולהתחיל לבנות לעצמו תמונה דמיונית, שתושלם ותתוקן בהמשך, כאשר הקורא יצבור עוד ועוד מידע סיפורי.
זהו 'העולם הבדוי', שעליו דיברו תיאורטיקנים של ספרות, שכדי לחזור אליו מבקש אלטר לשוב ולהשתמש במונח 'יצירת ספרות' ולא 'טקסט ספרותי'. האחרון, למרות שהוא עשוי להיות מתאים לחלוטין – שהרי כל הספרות היא מארג מלים – מחמיץ את מה שנבנה מן המלים, מן היצירה: את העולם שיוצרת נפשו של הקורא. יצירה ספרותית מזמינה צורה מיוחדת של תשומת-לב, שכוחה בהשאתנו להבחין בפעולתם ההדדית של מרכיבי היצירה והלכידות שלהם.
את לשון הספרות בכללותה ניתן לראות כמערכת משולבת ומורכבת של תחבולות מיקוד, המעניק למונחים, למשפטים, לדימויים ולרעיונות נבחרים דחיסות של משמעות וטווח מובנים החסרים להם בשפה הרגילה (עמ' 39).
מודעות דקת-אבחנה למאפיינים הייחודיים של המבע הספרותי, שאלטר מציג בפרקיו השונים של הספר, עשויה, לדבריו, להגביר את ההנאה והדיוק שבחוויית הקריאה. ועם זאת, הוא מטעים, כי ההיבטים הצורניים של הספרות אמנם ראויים למיטב תשומת הלב, אבל אין כאן קיטלוג או סידרת הוראות שימוש. רוב היצירות הספרותיות מפעילות מימד חווייתי – הכולל, בין היתר, הפנייה אל מערך מורכב של מציאויות מוסריות, רגשיות ופסיכולוגיות – שאי אפשר לצמצמו לכלים הצורניים שמעבירים אותו.
'הנאות הקריאה בעידן האידיאולוגי' אינו ספרות, וככזה אולי אי אפשר לצפות ממנו להנאה. ועם זאת, לא מיותר לציין, כי זה אינו ספר קל לקריאה, וכי הוא אינו פונה אל הקהל הרחב, אלא מתאים יותר למי שמתעניין בחקר הספרות. ועם זאת, לביקורתו על האידיאולוגיות שמנחות תחום זה ומרדדות אותו, יש ערך שהוא מעבר לשיח הפנימי של תורת הספרות. בפרק האחרון של הספר – 'ריבוי פרשנויות ונזקי אי-המוגדרות' – מבקר אלטר נמרצות את אלה שאינם מוכנים אפילו להרהר בקיומו של שביל זהב בין התעקשות על פרשנות מוסמכת אחת לב ין התרתן של כל הפרשנויות. "
כיוון שחלק גדול מביקורת זו נובע ממניעים אידיאולוגיים, סדר היום האידיאולוגי עצמו נחשב להצדקה מספקת לכל פרשנות שתקדם את מטרותיה של האידיאולוגיה, יהיו קשריה אל הפרטים האמיתיים של הטקסט רופפים ככל שיהיו (עמ' 228).
קריאת התיגר על פרשנות אחת ויחידה, אסור לה שתיתרגם ל'הכל הולך' פוסט-מודרני, נעדר כל נימוק והצדקה. אלטר מדבר על חזרה אל הטקסט, במסגרת פרשנויות אפשריות, שאפשר לעגן בו. יצירות ספרות הן אמצעי תקשורת בעל מבנה מורכב, והן מעודדות פרשנויות רבות ושוללות רבות אחרות. כושר זה שלהן, אומר אלטר, חיוני למה שהוא מכנה העונג העמוק שבספרות, הראוי לתואר 'עמוק' משום שהוא מפעיל חלק ניכר מכישורי התפיסה היותר מורכבים שלנו. והעונג העמוק נובע גם מעצם ההנאה שבהפעלתם במשחק המורכב והמגוון ששמו ספרות.
