זמן אמת, אינתיפאדת אל-אקצה והשמאל הישראלי. עורך: עדי אופיר, כתר, 319 עמ'
פורסם במעריב, 23.2.2001
זמן האמת של השמאל הישראלי, אך גם מאמרים שנכתבו בזמן אמת, זוהי הדו-משמעות שמאחורי שמו של קובץ המאמרים המנתחים את אינתיפאדת אל-אקצה והשפעתה על החברה הישראלית. הכותבים, שרובם שייכים למה שאפשר לכנות השמאל הרדיקלי, לא הופתעו מפרוץ אינתיפאדת אל-אקצה. כך לא הופתע גם כל מי שעקב אחרי המתרחש בשטחים הכבושים מאז הסכמי אוסלו, שהידקו את הסגר, המצוקה וההשפלה, ששום בן-אנוש אינו יכול להסכין עמם. לכל היותר, אפשר היה להשתומם איך זה לא פרצה ההתקוממות קודם לכן.
לצד המחמאות המגיעות לעורך ולהוצאה, על פרסום מהיר שמגיב למאורעות ההווה, עולה גם הרהור באשר לאפשרות לנתח את הארועים בהיעדר פרספקטיבה היסטורית. לסוג כזה של כתיבה אנו נחשפים מדי יום בעמודי הפובליציסטיקה של העיתונים, אבל באלו, כמאמר הקלישאה, עוטפים למחרת דגים. הגל תיאר את הצורך בפרספקטיבה הזאת באופן ספרותי, כשקבע שינשופה של מינרבה (אלת החוכמה) יוצא למעופו בחשכה: רק בשלהי התקופה אפשר להבין את ערכיה ולנתח את מושגיה המרכזיים. מי שמביט על תקופתו מתוכה – מרחיק ראות ככל שיהיה – לוקה בעיוורון שמטילים עליו המאורעות. כל ניתוח הוא פרי המגבלות של תקופתו ורוחב אופקיה, אבל 'זמן אמת' הוא רפלקסיה על הארועים בהתהוותם.
משנאמרה הסתייגות זו, אפשר לגשת אל הספר. חלק מן המאמרים התפרסם בעיתונות בתקופה זו, לעתים בגירסה מורחבת או מעודכנת, וחלקם נכתבו במיוחד לספר. הטובים שבהם מגייסים את הפרספקטיבה ההיסטורית שכבר הושגה לגבי התרחשויות במקומות אחרים. אפשר ללמוד מהם בהשוואה לסכסוך הישראלי-פלשתיני, שעל כל ייחודו עדיין מפגין מאפיינים משותפים לסכסוכים אתניים-טריטוריאליים אחרים. הפרגמטיסט האמריקני פירס כבר ציין, כי בין כל שני דברים בעולם אפשר למצוא דמיון כלשהו ואי-דמיון כלשהו: מה שחשוב הוא הפרטים עצמם, מה רלוונטי ומה לא בהשוואה, והנימוקים לכאן ולכאן.
אורן יפתחאל אכן מנמק, בניתוח שהוא מן היסודיים והטובים בספר, את חוסר-אפשרותה של הפרדה חד-צדדית וכפויה. הניסיון ההיסטורי שנצבר בזירות אחרות, שבהן התרחשו תהליכי הפרדה בין קבוצות אתנו-לאומיות, מלמד שקיים קשר ישיר בין סוג ההפרדה לבין רמת הסכסוך, האלימות והאי-יציבות הפוליטית הבאים בעקבותיה.
לב גרינברג, אף הוא במאמר מצוין, קובע כי השמאל היהודי על שני מחנותיו – תומכי ומתנגדי אוסלו – נדרש לחשבון-נפש, משום ששני המחנות לקו באותה תסמונת של דה-פוליטיזציה, בתופסם את התהליך המדיני כ'שלום מדומיין', שנותק מהקשרו ההיסטורי הקונקרטי ומהמאבק הפוליטי הצפוי להתנהל בעקבותיו. התפיסה המשותפת להם חיפצנה את תהליך השלום, שנתפס כתהליך טבעי, בלתי-תלוי בכוחות פוליטיים, ודינמיקה של יחסי כוחות משתנים, המחוללים כל העת שינוי במציאות החברתית והפוליטית.
תומכי אוסלו הכריזו בעקבות ההסכם על אי-הפיכותו של תהליך השלום, ועל מדינה פלשתינית כתוצאתו הוודאית. השלום היה לדידם עובדה מוגמרת. מתנגדיו התעלמו מהפאזה החדשה שאליה נכנס המאבק הפלשתיני בעקבות הסדרי הביניים. מאבק השמאל עבר דה-פוליטיזציה, כאשר המימד הפוליטי נמחק מפעילותו מאז חתימת ההסכמים. המנצחים הגדולים הם המתנחלים, שהצליחו לשמר את שלטון הכיבוש ודווקא אחרי רצח רבין קיבלו לגיטימציה שלא היתה להם מעולם. השמאל הישראלי, מבולבל או לא, נותר בתחום השיח, ושום כוח פוליטי בקרבו לא הצליח עדיין להפוך את האינתיפאדה למנוף לשינוי המציאות הפוליטית.
רות גביזון מבקרת באומץ לב את השמאל הרדיקלי הן ברמת הטקטיקה והן ברמת האסטרטגיה: הפרספקטיבה שלה אינ ה אוניברסלית בלבד אלא מכירה בכך שאנשים חיים בקבוצות, והיא בוחנת את הסכסוך מתוך אחריות לקבוצה שקיומה האישי תלוי בה. תביעתה לחלוקה ולצדק באה דווקא מתוך אמונתה כי מדינה יהודית ודמוקרטית היא מטרה ראויה וישימה כאחת. השמאל הרדיקלי, אומרת גביזון, למעשה, התפרק מאחריותו למדינה וממחויבותו המוסרית למנגנוני קבלת ההחלטות שלה, כמו גם לזכות קיומה כמדינה יהודית או ללכידותה הפנימית.
טעויות שעושות מדינות, אומרת גביזון, אינן גורמות להן לאבד את זכותן להגדרה עצמית. גביזון מודה במחיר המוסרי שהיא משלמת עבור הגישה ה'ממלכתית' שלה: יש דברים שהיא שותקת עליהם בפומבי. היא אינה מתנדבת לגנות את כל שאפשר לגנות, כדבריה. ועם זאת היא סבורה כי העמדות הרדיקליות, עם שהן מפגינות יותר טוהר מוסרי, חלשות יותר, משום שהיא רואה עצמה אחראית יותר לעוולות מוסריות (הקיימות בכל חברה) שנעשות בחברה שלה, דווקא משום שאז הן נעשות בשמה. מאמר מרשים, כאמור, ביושרתו ובכנותו, אך אינו מפגין קשר ישיר לאינתיפאדת אל-אקצה.
חלק מן המאמרים כוללים ניתוחים מעניינים אך אינם מבססים כמה מהם, או מחליקים במסקנות מסוימות, שאינן מתחייבות. כך , למשל, קובע חנן חבר כי עמדתו הביקורתית המתבקשת של האינטלקטואל הישראלי מבטאת סתירה והתנגשות בין עמדתו הפרטיקולריסטית – כחלק מעמו – לבין המבט האוניברסלי הרואה את צידקת הפלשתינים. הוא מוסיף כי המבט האוניברסלי מוכן להצדיק את פניית הפלשתינים לאלימות. כך, פשוט, 'הצדקה', במשפט אחד, בלי שום דיון בדילמת האלימות, במידת המוסריות של התקוממות אלימה בעת ניהול משא-ומתן מדיני, ובשאלה האם ועד כמה מוסריותה של אלימות בכלל קשורה לסטטוס של מפעילה, כובש או נכבש. או שהיא פסולה תמיד.
יהודה שנהב מנתח במאמרו את האופן, שבו גבולות 67' שימשו לשמאל הישראלי אפשרות לגבש סדר-יום בהיר יותר ומבולבל פחות, תוך שהם מחצינים את הסכסוך היהודי-פלשתיני מבעיה 'פנימית' המתוחמת בגבולות 48' לבעיה 'חיצונית' המתקיימת מעבר לקו הירוק.
עיקרון החלוקה שימש כמשאב התרבותי העיקרי של השמאל הישראלי. הוא איפשר לשמאל שלא להתמודד עם המציאות שקדמה ל-1967 ולהימנע מדיון על זכות השיבה (שעלתה כעת במלוא עוצמתה), ומהענקת זכויות קולקטיביות לפלשתינים אזרחי ישראל כמיעוט לאומי. ארועי אוקטובר 2000 החזירו את הסכסוך הביתה, אל תוך גבולות ה קו הירוק, ולכן בלבלו את משנתו הסדורה של השמאל הציוני. תביעתו של שנהב מן השמאל היהודי היא לחזור ולעסוק בנושא שהדחיק, אשר המדינה סימנה כזירת המאבק העיקרית – המאבק על האדמה – ובתוך כך לייצר את עצמו מחדש כשמאל פוליטי וחברתי.
חבל, שכמו חבר, גם שנהב מתייחס לשאלה הראויה לדיון מעמיק – האם קיימת סתירה בין 'מדינה יהודית' ל'מדינה דמוקרטית' – בחצי משפט שבו הוא קובע כי התגובה הרצחנית של המדינה להתקוממות הפלשתינים בתוך ישראל (להבדיל מתגובתה להפגנת אלימות של יהודים) מלמדת שבפועל אכן קיימת סתירה כזאת.
רן הכהן מניח את האצבע על חולשתו העיקרית של תהליך אוסלו: אי-פירוקן של ההתנחלויות והעובדה כי הדיון על הכרחיות פינויין מתקיים אם לא בשוליים, אז רק בין האינטלקטואלים ולא במערכת הפוליטית. אך הכהן קובע כי ה'בלבול' של השמאל (לתשומת ליבה של 'העיתונות השמאלנית'!) אינו אלא לשון נקיה ל"סחף לאומני בוטה ומתוזמר היטב על-ידי הדרגים הגבוהים בתקשורת, מן הסתם בעצה אחת עם המערכת הפוליטית", וטוען כי "בשבועות הראשונים להתקוממות סירב עיתון 'הארץ' לפרסם טורים ביקורתיים, גם של כותבי טורים פובליציסטיים ותיקים".
בתגובה לטענה כלפי 'הארץ' – שלא ברור על מה היא מתבססת – מסר עורך המשנה שלו, כי הוא אינו מבין על מה הכהן מדבר. לפחות בעל טור בכיר אחד עמו שוחחתי טוען, שמעולם לא התערבו בהחלטתו על מה לכתוב או בתוכן הטור שלו. הקשר והתלות ההדדית בין העיתונות למערכת הפוליטית הוא אכן בעייתי, אך הטענה כי המערכת הפוליטית מכתיבה לתקשורת את הקו נראית לי מרחיקת-לכת ובלתי מבוססת.
התקשורת צריכה להיות מודעת לאופן שבו היא מעצבת את סדר-היום, ולא רק משקפת אותו, ואין ספק כי תקשורת ראויה לשמה לא יכולה לסבול את האופן שבו דיבררו הכתבים הצבאיים את דובר צה"ל מדי ערב; אך עיתונות חופשית אינה יכולה, וגם לא צריכה, לענות לצרכיו של מי שמצפה שהיא תשמש כעלון המפלגה שלו. "בוויכוח זה העובדות כמעט שאינן משנות דבר, כיוון שכל צד מתאים אותן לתפיסת עולמו". היתכן כי תובנה זו, שמציע בספר מרואן דוירי, עשויה להיות תקפה גם לגבי האופן שבו מתבונן חלק מן השמאל במציאות?
למרות הרמה הלא-שווה של מאמריו, זהו ספר שכדאי לקראו. נותר רק לראות אם ההכרה בכך שהכיבוש כופה על השמאל את סדר-היום שלו, כדברי עדי אופיר בפתיחתו מאירת העיניים, תתורגם למעשה פוליטי. עוד אציין את העיצוב הנאה והעכשווי-מאד של הספר (בידי עדי ונעם שכטר), ואת העובדה שכל התמלוגים ממכירתו נתרמים לעמותת רופאים לזכויות-אדם, מטרה ראויה כשלעצמה, וחיבור הולם בין השיח לפרקטיקה.
