מקרוב, גיליון מס' 4. עורכים: נסים קלדרון וגדי טאוב, המכללה האקדמית ספיר והקיבוץ המאוחד, 188 עמ'
פורסם במעריב, 23.3.2001
המחסור בכתבי-עת, שישמשו במה לדיון מפרה ויספקו לכותבים צעירים מצע בטוח לכתיבה, הוא אחת הסיבות לכך שהזירה הספרותית והתרבותית בישראל שוממת למדי. 'מקרוב' בא למלא לא רק את החלל הזה. בהיותו מוגדר ככתב-עת לספרות ולחברה, לעורכיו יש חזון חברתי לא פחות מספרותי: טיפוח ערכי הסוציאל-דמוקרטיה ומאבק בלתי נלאה בפוסט-מודרניזם. כבר כותרתו אומרת לנו, כי כאן נסתכל על הדברים מקרוב, לא מרחוק, לא מתוך הפריזמה של הנייטרליות האוניברסלית, אלא מתוך מעורבות במקום ובזמן הקונקרטיים. דווקא מזווית זו חסר, לטעמי, פתיח של העורכים לגיליון הנוכחי.
במחיצה הספרותית אנו מקבלים מגוון מדוד של שירי מקור ותרגום, פרוזה קצרה, קטעים מספרים שעומדים להתפרסם בקרוב וביקורת. מענג במיוחד לשוב ולהיפגש עם שיריה הנפלאים של גלי-דנה זינגר. המדור 'ספר אחד במרכז' עושה זום-אין לספרה של אורלי קסטל-בלום, 'רדיקלים חופשיים'. למרות שלא קראתי את הספר, בין השאר בשל מאפייני כתיבתה הנמנים בביקורת הלא-מתונה שהיא מקבלת מכמה ממשתתפי השיחה הראשונה, מצאתי את הדיון עצמו מעניין. תמר ברגר, יורם ברונובסקי, יורם מלצר ונסים קלדרון מבקשים לברר בו האם הכתיבה הקדחתנית של קסטל-בלום לא יצרה מנגנון המכלה את עצמו, אשר מותיר אחריו רק גימיק; האם הכישרון המבטיח שהפגינה בתחילה לא התפוגג לשובל של התחכמות לשונית, פטפטנות מלאת רהב וחסרת טעם; והאם, בסופו של דבר, מה שנשאר מהטקסטים שלה הוא 'קטע', במובן הרע של המלה.
המחיצה 'חברה' מרחיקה עדות, הפעם: 'תיק סיאטל' מנסה לעמוד על טיבה של צמיחת ההתנגדות לגלובליזציה (עדיין לא ברור אם זוהי 'תנועת התנגדות' של ממש), שהתבטאה בהפגנות הסוערות בסיאטל, וושינגטון ופראג. התיק זימן לי אכזבה, משום שמרבית המאמרים שמובאים בו (מבלי לציין את שם המתרגם/ת, משום מה) אינם מעניינים, והם לא מעמיקים או ממצים במיוחד.
על רקע זה מתבלט לטובה מאמרו של טוד גיטלין – 'צעקות מולידות מלמולים' – שראוי שכל פעיל חברתי יקרא בו בעיון רב. גיטלין מדגיש את חשיבות קיומם של שני מעגלים בכל מאבק חברתי, שניהם דרושים וכל-אחד מהם ממלא תפקיד אחר באיסוף ותיעול האנרגיה של מהומה חברתית הנדרשת לכל שינוי פוליטי גדול. בכל אחד מהמעגלים יש סוג אחר של פעילים המדוושים יחדיו, כלשונו, גם אם אינם מודעים לכך.
קבוצה אחת היא המעגל החיצוני, שהם, בדרך כלל, צעירים, מוסרניים ונכונים להתעמת עם כל כוח שייתפס כאחראי לטעויות, לחטאים ולפשעים. להשקפתם הם אינם זקוקים לטיעון בעל עוצמה, אלא פשוט לעוצמה. נדמה להם, שהמשאב העיקרי שלהם הוא היכולת לשבש את הפעילות התקינה של המכניזם הקיים.
אנשי המעגל החיצוני משמיעים את קולם ומפעילים אי-ציות שקט, ולעתים גם לא כל-כך שקט. לעומתם, אנשי המעגל הפנימי הם בדרך כלל אנשים מקצועיים, בעיקר אנשי אקדמיה ועורכי דין. הם מבוגרים יותר, מתמצאים יותר בתחום, ואינם נוטים להרים את קולותיהם. הם מכירים את דרכי הפעולה של הביורוקרטיה. הם כותבים מזכרים, ומאמינים בעצמם שהם שולטים באמנות האפשרי. ויכוח וחתימה על הסכמים הם הדרכים שלהם להפגין.
בין המעגל החיצוני והפנימי מתקיימים יחסי אינטראקציה ומוביליות, לעתים אנשים עוברים מאחד לשני ובחזרה, אך חשוב להבין את חלוקת התפקידים ביניהם. תפקידם המרכזי של אנשי המעגל החיצוני, גם אם הם עשויים להתקומם על כך, הוא לחזק את כוח המכה של המעגל הפנימי:
(הם) לוקחים על עצמם את המשימה הוותיקה, המכובדת וחסרת התחליף של קהל דמוקרטי: פיצוח הקונצנסוס השגוי, והנעת הפוטנציאל המה פכני הקיים. תפקידם הוא לקטב עמדות ולדרבן את המשתהים מאחור, לזרז דיונים ציבוריים שהודחקו על-ידי הממסד או התקיימו רק בין מומחים בחדרי חדרים, שבהם נמחצת תנועת ההתנגדות על-ידי כוח האינרציה והחשיבה העדרית.
במלים אחרות, המפגינים מחדשים את החלוקה הסטנדרטית של עבודה. המעגל החיצוני קובע את סדר היום והמעגל הפנימי הולך לעבוד, אולי בדחיפות גדולה יותר מבעבר. במסגרת התנאים המתאימים, אג'נדות אפילו מתרחבות מכיוון שהלהט של המעגל החיצוני מחזק אותן, יכולים אנשי המעגל הפנימי, שעברו כבר שינוי מחשבתי, למצוא להם קהלים גדולים וקשובים יותר. אינטלקטואלים מודאגים מכל רחבי העולם נדחפים לחבר מניפסטים משל עצמם, ולשאוף להציע סוגים שונים של גלובליזציה הוגנת, קהילה, שתוכל להוות אלטרנטיבה לזו ההרסנית המופעלת כעת. לקרוא ולהפנים.
גם מאמרו של ג'וזף שטיגליץ ('מה למדתי מן המשבר הכלכלי העולמי') מאלף, פשוט משום שהוא מספק מבט ביקורתי מבפנים. שטיגליץ שימש ככלכלן הראשי של הבנק העולמי וסגן הנשיא שלו, והוא מספר בידענות איך זה עובד בדיוק. למרות מעמדו הבכיר, כל נסיונותיו לשנות את מדיניותה של קרן המטבע הבינלאומית, עלו בתוהו. זו המשיכה לכפות על מדינות במשבר תנאים נוקשים כתנאי לסיוע, תנאים שהתאימו לעתים למקומות וזמנים אחרים, כמו אמריקה הלטינית בשנות השמונים, אך לא לכלכלות מזרח-אסיה שנזקקו כעת לסיועה. האשמה המרכזית שמופנית כלפי קרן המטבע הבינלאומית היא פגיעתה בתהליך הדמוקרטי על-ידי כפיית מדיניות.
כל העוצמה במשא ומתן בין הקרן למדינה המבקשת נמצאת בצד אחד (נחשו איזה), ללא מתן זמן מספיק לבניית קונצנזוס או אפילו דיון ציבורי באותה מדינה, לעתים אפילו תוך ויתור על העמדת הפנים של פתיחות, תוך דיון על הסכמים סודיים. דומה שכדאי ליישם את ניתוחו של שטיגליץ לא רק לגבי משא-ומתן כלכלי, אלא גם מדיני; למשל, זה שהתקיים עד לא מזמן באזורנו, ושבמסגרתו, לכאורה, 'נהפכה כל אבן' ולמעשה הוכתבו הסכמים חד-צדדית על-ידי בעלי העוצמה.
המסה של עדנה אולמן-מרגלית ('שמאל נשים שמאל') עוסקת בנושא חשוב ומוזנח: שאלת הקשר בין פמיניזם לעמדה פוליטית בכלל ול'שמאל' בפרט. האמנם גוברת אחוות הפמיניסטיות על הבדלי השקפה, שאינם עניין אקדמי בלבד אלא יורדים לשורשי היחס אל הזולת וזכויותיו? האם מי שתומכת בהמשך כיבוש עם אחר ורמיסת כבודו האנושי יכולה לתבוע את כבודה וזכויותיה מבלי להיקלע למתח עמוק, שלא לומר סתירה? לשאלה זו יש, כמובן, גם השלכות מעשיות הנוגעות לאסטרטגיה ולטקטיקה של המאבק הפמיניסטי, של שיתוף פעולה אד-הוק מול מאבק 'טהרני'. אולמן-מרגלית אינה דנה בסוגיה של הסולידריות הפמיניסטית, אך מניתוחה עולה כי הקשר בין שמאל לפמיניזם הוא בעייתי יותר מכפי שמניחים בתחילה. זאת, בעיקר בכל הקשור לשמאל הפוסט-מודרני, שכן כבוד לפרקטיקות תרבותיות מבליע, לעתים קרובות, דיכוי של הנשים. לאימוץ סדר-יום רדיקלי מצד השמאל, לעומת זאת, יש סיכוי לחבר אותן אליו מחדש.
בין שאר המאמרים כדאי לשים לב ל'שמאל התרבותי' של רורטי, שמגלם למעשה את עמדת כתב העת; הן בביקורת על השמאל התרבותי שאינו חברתי, והן בעמדה הקוראת לשוב אל מדינת הלאום כאפשרות היחידה בעתיד הקרוב לעשות צדק. 'מקרוב' עדיין צריך לעבוד על הקשר שהוא יוצר בין ספרות לענייני חברה, שאינו מובן מאליו, אך אין ספק כי יציאתו הסדירה לאור ממלאת נישה נחוצה בזירה התרבותית והחברתית.
