כיסוי המיטה הכחול מאת ראג' קמאל ג'ה. מאנגלית: עדי יותם. כנרת, 192 עמ'
פורסם במעריב, 19.1.2001
הבית הוא המקום שממנו אנו מתחילים, קבע פסיכיאטר הילדים הנודע דונלד ויניקוט. והבית כאן הוא כיסוי המיטה הכחול, שאליו נמלטים המספר ואחותו בילדותם ממצוקות היום-יום. עליו רקמו חלומות ילדות ושיחקו במשחקים סודיים ואסורים. על הכיסוי הזה נמה עכשיו את שנתה תינוקת בת-יומה, ואילו הוא, המספר, יושב בחדר הסמוך וכותב. הוא כותב בקדחתנות, בבהילות, מתוך תחושה של קוצר זמן; התינוקת, בתה של אחותו, הופקדה אצלו למשמורת של לילה אחד על-ידי בית-החולים שבו נפטרה אמה, ככל הנראה בלידתה. למחרת היא מיועדת להימסר לאימוץ.
פרטים רבים אחרים על חיי אמה של התינוקת נותרים עלומים. פרט מרכזי אחד מתגלה לבסוף, אך שומה עליו להישאר לסוף, ולא להתגלות כאן כעת. המספר כותב, יותר מכל, משום שלימדו אותו שאפשר לכתוב על מה שאי-אפשר לדבר עליו: "כאשר אתה מתקשה לומר משהו, כאשר המלים נלכדות בחזה שלך, שפתיך רוטטות, כמו בחורף, אתה תמיד יכול לכתוב את זה" (עמ' 37). בסופו של דבר, אמנם, הוא יווכח לדעת, שיש דברים שחייבים להיאמר; לא כדי לאפשר את התקשורת עם הזולת, אלא כדי להקל על המשא הכבד מנשוא על חזך שלך, וכדי להיות מסוגל להש תחרר ולהמשיך.
כיסוי המיטה הכחול משמש כאן, פשוטו כמשמעו, כמצע המשפחתי. אב שיכור שהיכה את אשתו ואנס את ילדיו, אם שנפטרה ואחות שעזבה את הבית, "כדי שאני אוכל להמשיך", כדבריו. האחות, נערה אמיצה וקשת-עורף, הצילה את אחיה במובנים רבים. כעת נמשכת השרשרת שלא תנותק דרך בתה התינוקת, שלמענה הוא נזכר וכותב. כיסוי המיטה הכחול מסמל את כל אלה, אך גם את המפלט מהם, עולם קסום ודמיוני שבראו שני הילדים. אחר-הצהריים היה הכיסוי הדהוי לשמיים זרועי עננים; בערב – שמיים שחורים שופעים נצנוצי כוכבים, שקרנו מאורה של מנורת המיטה.
כיסוי המיטה הוא מה שת.ס. אליוט כינה 'קורלטיב אובייקטיבי': אובייקט המתפקד כנוסחה כדי לעורר רגש מסוים. במקרה הזה מדובר בתערובת רגשות בלתי-מוכלת כמעט, שמעוררת הקירבה המשפחתית, ומהווה גם מקום מפלט ממנה. במקום אחד מקבלת תערובת הרגשות הזו, והאופן שבו היא משתלטת על החיים הבוגרים, תיאור קונקרטי, בפנייה מדומה של הגיבור אל האב:
"אני רוצה לומר לו שמה שקרה קרה והיה אנוכי מצדי להמשיך ולהשתמש בו כתירוץ לכשלונות שאני אחראי להם, או כנושא לפרוזה שלי. אני רוצה שיעזור לי להבין למה נכשל כאב ואיך יכלו שינאה וכאב רבים כל-כך לחיות בכפיפה אחת ובנועם עם כל-כך הרבה אהבה ושמחה" (עמ' 59).
האופן שבו מלופפים הכאב והשינאה באהבה ובנועם, הוא אחד ממיני המסתורין העיקריים שמלווים את המשפחה ומניעים אותה. "משפחה, אני שונא אותך!", אמר פעם אנדרה ז'יד, מניח את אצבעו במדויק על חוסר-היכולת להפריד בין קירבה לכעס.
'כיסוי המיטה הכחול' הוא ספרו הראשון של ראג' קמאל ג'ה, שמגלה כישרון גדול. הפרקים-הסיפורים שזורים כולם כחרוזים על חוט אחד, כשהמספר עובר מגוף ראשון לגוף שלישי וחזרה, במבט משולב עם תודעת דמויותיו, גיבורי סיפור-חייו ויצירי רוחו גם יחד. לעיתים הוא עושה זאת ביובש ולעיתים בפיוטיות, הריאליה מתחלפת בחלום וביעותים. הוא מזקק למלים בדידות נואשת והזנחה, שמולידות אלימות אך גם קשר ותקווה. בפרק האחרון, הקרוי 'שמונה מלים', מבוטאות רק שבע. המלה החסרה, אפשר רק לנחש, היא אהבה, שרוחה שורה על הספר כולו. זו שעם כל חריגותה, עדיין מותירה מקום לחסד.
