בוקרים הם החולשה שלי מאת פאם יוסטון. מאנגלית: אירית מילר, זמורה-ביתן, 164 עמ'
פורסם במעריב, 5.7.2002
גיבורותיה של יוסטון הן נשים חזקות, הרפתקניות ועצמאיות. בתואר האחרון יש לפקפק, אם מתכוונים בו לנשים שחיות עם עצמן בסדר גמור גם ללא גבר ברקע. כי הגיבורות בקובץ הסיפורים הזה בהחלט מייחלות למערכת יחסים יציבה ואוהבת, לא פחות מאחיותיהן הפחות קשוחות. וזה בסדר גמור, כי הפמיניזם, בגרסתו המקבלת והפתוחה יותר, לא מפנה עורף למי שמודה בצורך שלה לאהוב ולהיות נאהבת, כחלק ממנעד היחסים האנושיים, שנשים רוצות לחוות את כולו. יש נשים שסוברות כי המסקנה העקבית מהפמיניזם הרדיקלי שלהן לא מאפשרת להן לחיות עם גבר; שהרי אחת מן הסיבות שהפמיניזם מאיים כל כך היא, כי הוא חודר-כל, ומגיע עד לחדר המיטות. אבל רוב הנשים אינן סבורות שעליהן לוותר לשם כך על מערכות היחסים האינטימיות שלהן, על כל כאבי-הלב, שגם נשים "מתקדמות" אינן חסינות מפניהם.
שכן גם אם גיבורותיה של יוסטון אינן מהססות להצטרף לאהוביהן במסעות הציד, שיט הנהרות או הרכיבה שלהם, הרי ברגעי הכנות הן יודו בינן לבין עצמן, שפעמים רבות נלווית לכך סיבה נסתרת יותר או פחות, שקשורה למערכת היחסים יותר מאשר לפעילות ההרפתקנית עצמה. בסופו של דבר, כמעט כל גיבור ות הקובץ נאבקות בתלות הזאת, שהבעיה איתה, בין השאר, כמו שאחת מהן אומרת, "היא שמה שאת צריכה לעשות בשביל להיות תלותית, ומה שאת צריכה לעשות בשביל לא להיות תלותית, יוצא, בדרך כלל, אותו הדבר". (עמ' 155).
בסיפור 'איך לדבר עם 
צייד' – שפותח את 'בוקרים הם החולשה שלי' ונכלל בקובץ 'הסיפורים האמריקאים הטובים ביותר של המאה העשרים' – מדברת המספרת אל עצמה במונולוג פנימי אשר חושף באחת את קולה המיוחד של יוסטון, שכל הקובץ עומד בסימנו. זהו מונולוג קודר, בעל ריתמוס פואטי של שירה, שבו מתמודדת הגיבורה עם הגילוי שהיא איננה האשה היחידה בחייו של אהובה. 'סופת שלג תחת שמיים כחולים' הוא הסיפור היחיד בקובץ, ששום גבר איננו מופיע בחזיתו. אבל ברקע הוא, ככל הנראה, אחת העילות לדיכאון הקליני שמאובחן אצל הגיבורה, ושבשלו היא יוצאת למחנאות חורף בפברואר הקפוא, לבדה עם שני כלביה. היא, שמעידה על עצמה שמעולם לא היתה בחייה בעיה, שכמה ימים טובים בחיק הטבע לא הצליחו לרפא, מוצאת שדיכאון כזה הוא הרבה יותר מכמה ימים רעים. ובכל זאת, לאחר הלילה שבו היא כמעט קופאת, היא מגלה מחדש מה זאת שמחה. 'בגלגול הבא שלי', שהוא הסיפור ה חותם את הקובץ, מספר דווקא על מערכת היחסים בין שתי נשים, שנקטעת עם מחלתה ומותה של אחת מהן.
ב'לפעמים אתם מדברים אל איידהו', אבי הגיבורה – הגבר הנערץ עליה ביותר בעולם – מכיר לה את אחד מידידיו. הבת מבלה איתו סוף שבוע נפלא, שלאחריו היא עדיין מחכה במשך יומיים שהוא יתקשר. אביה, המדווח על הארועים, מבטיח לה שהוא יעשה זאת. הבת תוהה מה אמר לו ידידו בטלפון על הפגישה ביניהם, שכן כאשר נשארה בדירתו שמעה את האב משאיר הודעה מתחקרת ומצחקקת על המשיבון. הבלבול שיוצר האב שמכיר לבתו מאהב, מצטרף לבלבול שהיא חשה לנוכח דבריו, בין מה שיכול להיות אמת לבין מה שאיננו שקר. כרגע, היא אומרת לעצמה, היא לא יכולה למצוא הבדל. אנו נשארים לתהות, יחד איתה, האם העובדה שלא קיימת מלה המורה על ההיפך מבדידות אומרת דבר-מה על קיומו או אי-קיומו של מצב כזה במציאות.
