היונה והפרג מאת טימו ק. מוקה (תרגום: רמי סערי)
פורסם במעריב, 9.8.2002
'היונה והפרג' היא נובלה פיוטית קצרה, המבוססת על בלדה צפונית, על אהבתם של פייטי קולסטרום בן ה-37 ודריה פאוקו בת ה-17. הנסיבות הופכות את האהבה לחסרת סיכוי, בעירה קצרת ימים, שחדלונה ממיט כיליון גם על הגיבורים עצמם. מפגשם המחודש, לאחר שנתיים של פרידה, מתקיים על רקע מות אביו של פייטי, מוות שמולו ניצבים החיים החדשים שעומדת להביא דריה לעולם, חיים מגבר אחר. גם המפגש המיני הראשון ביניהם עומד בסימן מוות, מות אביה של דריה, אשר תופס אותם בשעת מעשה וההלם משתק וממית אותו.
מתחילתה, אם כן, עומדת האהבה הזו בסימן של אובדן ואשם. קודם לכן חזר פייטי הבודד לבית אביו כשהוא שרוי במשבר עמוק, לאחר שאיבד כל מה שהיה לו, והוא נטול אחיזה בחיים. המפגש עם דריה הצעירה, שלאחותה היה מאורס שנים קודם לכן, מטלטל אותו אל מערבולת של רגשות ויצרים. עזיבתה של דריה, מיד לאחר מות אביה, מביאה לשיא את תסכולו, יאושו וזעמו כלפי העולם. "כשיגיע תורי", הוא כותב, "אקח אתי את כל מי שקשור לאסון הזה". ואכן, איחודם המחודש של השניים, באביב, מוביל אותם למסע משותף בנהר ובשלג. פייטי סוחב את דריה אל מסעו האובדני בזמן.
כפי שמסביר המספר בפרולוג הקצר, שמו של הסיפור מבוסס על משל ישן, שבו מסמלת היונה את האשה והפרג את הגבר. פייטי הוא, לדבריו, "פרג שחור של רוע משכר, אשר נוטל עימו כליל את דריה שלו". לובן היונה מסמל את טוהר האהבה, אודם הפרג את הדם והאהבה, ההופכים לשחור הלילה והמוות. מימושה המוחלט של האהבה הוא, עבור פייטי, הרס עצמי ומוות, תוצאתה הבלתי נמנעת של חרדת-נטישה הנבללת בשנאה ובאכזריות בלתי מוסברות.
רמי סערי מגיש, כהרגלו, תרגום קשוב ורגיש, והוא הוסיף אחרית-דבר השופכת אור על מוקה ויצירתו. לדבריו, הבליח מוקה ככוכב שביט זוהר, שאורו מוסיף לנגוה גם כשמקורו כבר כבה. רק 29 שנים בילה מוקה על פני האדמה, ובמשך שש שנים כתב תשעה ספרים. הבעירה והכליון מאפיינים את חיי יוצרו של 'היונה והפרג' לא פחות מאת אלו של גיבוריו: "מאבק עיקש ועגום של אדם, אשר לא ידע לבעור על אש קטנה, נגד זמנו ההולך וכלה". מוקה משתייך לזרם בספרות הפינית המכונה 'סיפורת וידויית ספונטנית', שהושפע מאד מכתיבתו של הנרי מילר. הוא בולט כיוצר מקורי ועקבי בז'אנר הזה, וכתיבתו מציירת את נופי פינלנד החשוכים כרקע תואם לגיבוריו הנואשים והעזובה המשתלטת על עולמם. כאן משמשים חומרי הבלדה כיסודות לאלגוריה המקבילה בין נופי הטבע לצפונות הנפש האנושית.
ערכו התרבותי של מפעל התרגום מפינית, שהגיש לנו סערי בשנים האחרונות, לא יסולא בפז. הוא מבליט שוב את הקשת הספרותית הרחבה שמובאת לפני הקורא העברי דווקא על שום נידחותה של השפה שהוא דובר. אשרינו שדוברי עברית הננו, ועל-כן כל יופיה של ספרות העולם פרוש לפנינו.
