גפן התשוקה מאת צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני. מאנגלית: צילה אלעזר, מחברות לספרות, 368 עמ'
פורסם במעריב, 4.7.2003
'גפן התשוקה' הוא ספר המשך ל'אחות לבי' אך גם ספר העומד בפני עצמו. אנו פוגשים את שתי הגיבורות, הדודניות והחברות בנפש, אנג'ו וסודהא, כעת בארה"ב, שם הן מתאחדות מחדש לאחר פרידה ארוכה ותלאות. שתיהן נמצאות בתקופה רגישה במיוחד בחייהן. דיוואקרוני מרבה לכתוב על חוויית ההגירה ועל נשים המהלכות על קו התפר שבין שתי תרבויות: תרבות מוצאן והתרבות שאליה היגרו, תוך שהן פוסחות בין הרצון להימלט מקשיי הראשונה לבין הקושי להסתגל אל האחרונה.
אך 'גפן התשוקה' הוא קודם כל סיפור על אהבה, גורל ובחירה. אנג'ו היגרה לארה"ב לאחר נישואיה לסוניל. בתחילת הספר מסתיים הריונה בהפלה המשפיעה קשות על חייה ועל נישואיה בהמשך. סודהא, לעומתה, נמלטת מהודו וממשפחת בעלה, שדרשה ממנה להפיל את עוברה משהתברר כי זוהי בת. קשייה כאם חד-הורית מצטרפים אל החששות האוניברסליים הנוגעים לשאלה האם היא אם טובה דיה. היא מגיעה לביקור אצל אנג'ו בתקווה מהולה בחששות כבדים, הנעוצים בעובדה שבעבר התאהב בה סוניל עמוקות, ממש ערב נישואיו. ואכן, כמעט כמו בטרגדיה קלאסית, צועדים כאן הגיבורים אל גורלם ואל אובדנם, כשהם הורסים בדרכם את כל הטוב שבנו. בסופו של דבר בוחרת סודהא לעזוב פעם נוספת, אך היא עושה זאת רגע מאוחר מדי, לאחר שחיי הנישואין של אנג'ו וסוניל נהרסו ללא תקנה.
 |
דרכן של שתי הגיבורות נראית שונה: אנג'ו מגלה עולם שלם, שלא הכירה באוניברסיטה, שם היא נרשמת ללימודי כתיבה יוצרת ומתוודעת אל ההשכלה והעצמאות, שמזמנת לה תרבות המערב. סודהא בוחרת בסופו של דבר לשוב להודו, שמשמרנותה נמלטה קודם לכן. למעשה, שתיהן בוחרות בחיים שונים מחייהן הקודמים, שכן סודהא מעדיפה לראשונה שלא להינצל עלידי גבר שמציע לה לחסות בצילו. עצמאותה מושגת באורח מעט פרדוקסלי. למרות שהיא משיבה ריקם פני שלושה גברים, היא משיגה עצמאות באמצעות השתעבדות לטיפול סיעודי בגבר אחר, המאפשר לה לשוב עמו להודו ולהעניק לבתה תקווה לעתיד טוב יותר.
דיוואקרוני בוחרת כאן בפרוזה דחוסה ועמוסה, אפילו יתר על המידה. היא מספרת את 'גפן התשוקה' כמעט בכל האמצעים האפשריים: גוף שלישי וגוף יחיד, קרעי זכרונות וזרם התודעה, חלומות, מכתבים ועבודות שכותבת אנג'ו בקורס הכתיבה היוצרת שלה. לעיתים חשתי שהעומס מוגזם, וכי אני מעדיפה את הכתיבה המדודה יותר שבה בחרה דיוואקרוני בעבר, למשל בקובץ הסיפורים הנפלא 'הטעויות הנעלמות של חיינו'. אך בסופו של דבר, יש בסגנון זה תנופה רבה, וכאשר נכבשים בו ובעומק הרגשות שהוא מטעים אותנו, חשים פחות בפגמיו.
דומה, כי דיוואקרוני מנסה לגייס כל דרך אפשרית כדי להעמיד אותנו על עוצמת הרגשות שמאיימת להטביע את גיבורותיה. לבטיהן כנשים בוגרות ועצמאיות, המנסות לנווט בין תכתיבי משפחתן ותרבות מוצאן לבין הסביבה המודרנית; בין כמיהתן לאהבה ורצונן ביציבות לבין שאיפתן לעצמאות; בין התשוקה לשמר ידידות-נפש לבין מבחנים קשים מנשוא, שבהם מעמידים אותה רגשותיהן, בחירותיהן ובחירותיהם של אחרים. אנו מצליחים להזדהות עימן ולהתגבר על עומס היתר הסגנוני, משום שגם אם איננו חווים את רגשותיהן בעוצמה כה רבה, אלו הם מוטיבים המצויים בחיי העומק של כולנו.
