בתגובה על מכתב למערכת "כבר יש הצעת חוק" ("הארץ", 9.7)
דובר משרד הבריאות פוטר את השר שלו מפעולה ממשית כדי למצות את תרומות האיברים מן המת, בכך שהוא קורא לכל אזרח ואזרחית לחתום על טופס הצטרפות לאד"י ולשאת עמם כרטיס תורם בכל עת. משרד הבריאות והעומד בראשו מתעלמים מתפקידם לשנות בפועל את התפישה החברתית האחראית למחסור מתרומות מן המת, ובוחרים בדרך הקלה – עידוד תרומות מן החי – שתוצאותיה עלולות להיות קשות.
עידוד אמיתי של תרומות מן המת אינו מתמצה בקריאה לציבור מעל דפי העיתון. יש לקדם הסדר בין הרבנות למערכת הרפואית, שיאפשר לרבנים לקרוא לציבור מאמיניהם לתרום איברים; לקדם תוכניות חינוכיות בבתי הספר התיכוניים, פעולה עם אגודות הסטודנטים ובקרה ופיקוח קפדניים של המערכת הרפואית על תהליכי הביצוע של השתלות מן המת. בעיקר יש להקפיד על ההפרדה, שגם כיום נדרשת, בין הצוות הרפואי הקובע את המוות לבין זה שמבצע את קציר האיברים, כדי להקהות את חששותיהם של רבים שמא כאשר הרופאים יידעו שלפניהם תורמים פוטנציאליים הם יתאמצו פחות להציל את חייהם.
כל אלו משמעם פעולה ארוכת טווח, שאכן תימשך ככל הנראה מעבר לקדנציה של השר הנוכחי. קל יותר לנסח הצעת חוק שמפצה תורמים מן החי ולקצור הופעות מיידיות בטלוויזיה. אינני מקלה ראש לרגע בסבלם הנורא של הממתינים להשתלה. המצוקה במחסור באיברים להשתלה היא אמיתית ותוצאתה המסתברת – מוות – היא בוודאי הנוראה מכל התוצאות האפשריות. אך אסור לחברה נאורה לאפשר את הברירה בין עוני או מצוקה אחרת לבין מכירת הגוף. זו איננה ולא יכולה להיות בחירה חופשית. תרומת איברים מן המת היא מעשה נאצל שמציל חיים, אבל צדה השני הוא איסור על החי למכור את איבריו או את גופו, גם כשקוראים למכירה כזאת "פיצוי".
פורסם במדור מכתבים למערכת הארץ, 14.7.2003
