• ראשי
  • אות מיס פיגי
  • לרשותכם
  • על הבלוג
  • קצת עלי
  • דברו אלי

קרוא וכתוב

הבלוג של נעמה כרמי

Feeds:
פוסטים
תגובות
« סירוב, סרבנות ומצפון
וְדַיֵּק (י) »

פרצופה של המדינה

21 ביולי 2003 על-ידי נעמה

שתי ידיעות בעִתון. ישראל, יולי ‏2003

פלסטיני שנפגע בתאונת דרכים הסתתר מן השוטרים שכן היה מנוע כניסה לישראל. הוא מת מפצעיו וגופתו נמצאה מאוחר יותר בשיחים. ידיעה קטנה בהארץ 18.7, נחבאת בין השורות.

בכתבה על מסורבות גט באותו עִתון (20.7) אומר הרב זלמן נחמיה גולדברג, חבר לשעבר בבית הדין הרבני הגדול, שאפשר לפתור את הבעיה "אם רק ירעיבו את הסרבנים לכמה ימים. יומיים בלי אוכל, ותראה איך כולם נותנים גט. אבל את זה יפי הנפש לא יאשרו".

גם הפלסטיני שהסתתר מהשוטרים היה רעב, אני מהמרת. בגלל זה הוא לקח את הסיכון ונכנס באופן לא-חוקי לישראל, לחפש עבודה. כדי לשבור מזון לו ולמשפחתו.

סרבני גט אינם ממש מן הזן האהוב עלי. אבל להציע להרעיב אנשים כי הם פוגעים בזכויות של אחרים? ולא, זה לא חום יולי-אוגוסט ששיבש את דעתו של הרב גולדברג. זה אנחנו שכל-כך התרגלנו לחיות במדינה ערלת-לב, עד שאנחנו בקושי שמים לב לזה.

  • לחיצה לשיתוף בפייסבוק (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף בטוויטר (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף ב LinkedIn (נפתח בחלון חדש)
  • לחץ כדי לשתף ב-Tumblr (נפתח בחלון חדש)
  • לחיצה לשיתוף ב-Flattr (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשלוח את זה לחבר בדואר אלקטרוני (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי להדפיס (נפתח בחלון חדש)

פורסם בשונות | 18 תגובות

18 תגובות

  1. ב- 21 ביולי 2003 בשעה 16:10 גדי

    ומה נוכל לעשות עוד חוץ מלהפנות שוב תשומת לב לפרצוף הזה שלנו?


  2. ב- 21 ביולי 2003 בשעה 16:39 אבי

    צריך לקחת בחשבון שהוא עלול לחטוף.


  3. ב- 21 ביולי 2003 בשעה 16:46 כרמל

    בעלה של העוזרת הרומניה שלי הוא עובד לא חוקי כאן. כרגע הם נמצאים בסכנת גירוש בגלל שמעביד שלא התחשק לו לשלם לו את שכר עבודתו, דיווח עליו למשטרת ההגירה.
    פלא אחר כך ששונאים יהודים?
    אם המדינה מספיק הוגנת הייתה לפחות דואגת שישלמו לו לפני שמגרשים אותו. מישהו יודע אם מנגנון מסויים יכול לדאוג לזה אפילו עבור מישהו לא חוקי, אולי בג"צ?


  4. ב- 21 ביולי 2003 בשעה 16:57 נעמה

    מוקד סיוע לעובדי חוץ: טל. 03-5602530
    קו לעובד: 03-5102266
    לכרמל, ולכל מי שצריך.


  5. ב- 21 ביולי 2003 בשעה 17:56 טל

    אין ספק שמוטב להיות יהודי.
    לפני עשרה ימים מתנחל שנסע ב-180 (מאה שמונים) קמ"ש ליד הכפר הפלשתיני א-סאוויה פגע ביזאן, בן 12. הילד עף לגובה שבעה מטרים. סימני הבלימה נמשכו לאורך 60 מטרים. אמבולנס צבאי הגיע ולא פינה אותו – אולי כי הוא לא חייל . אמבולנס שהוזעק מהתנחלות עלי הסמוכה – מרחק חמש דקות נסיעה – הגיע כעבור שעה, יש מתנחלים שדווקא מקפידים על מצוות סע לאט. יזאן כבר מת. מבחינה רפואית היה לו סיכוי. מבחינה לאומית – כלום.


  6. ב- 21 ביולי 2003 בשעה 18:24 טל

    הידיעה הזאת לא הופיעה בשום עיתון.


  7. ב- 21 ביולי 2003 בשעה 22:08 איתן כספי

    1. ראשית, אני רק רוצה לומר משהו לגבי הצעתו של הרב.

    יכול להיות שהיא קצת קיצונית אבל הכיוון נכון.
    הרעיון של ענישה הוא רעיון עתיק של החברה בכדי להרתיע את אלו המפרים את הסדר החברתי.
    אולם, יש כנראה כמי אנשים בעלי ראש קשה שלמרות העונשים הנהוגים במדינה – ממשיכים במעשיהם, ממשיכים לפגוע.
    הם כנראה ראויים לענישה חמורה יותר, שתעזור להם להבין.

    הם בחרו ליהנות / להרוויח / להציק על חשבון אחרים – אז הם צריכים לשלם מחיר.

    סרבני גט הם אחד הסוגים הנחותים ביותר של מציקנים שכל תכליתם נקמה והתנכרות.
    כנראה שיש להקשות את תנאי מאסרם: הם לא צריכים לקבל טלוויזיה ועיתונים, ספרות, מגזינים, משחקים וכדומה (כלומר, בידור), ואולי הם גם צריכים עבודת פרך לטובת הציבור. שלא יעבירו ימיהם בבטלה עד שהפז"מ ייגמר.

    כנראה שצריך למצוא דרכים דומות לכפות אחריות גם על מי שלא משלם עבור ילדיו במידה והוא פרוד / גרוש מאשתו (כפי שקורה כיום לרבות מהאמהות החד-הוריות).
    צריך להתחשב בו במקרים מסוימים (כמו מחלה / נכות או תקופת אבטלה מסוימת).
    מקרה זה בעייתי יותר מאשר סרבני גט, כי המטרה היא שהם ישלמו – והאב בטח לא יכול לשלם אם הוא בכלא.

    הבעיה הבסיסית היא שבמדינה הזו לא משלמים: לא מעשית (כספים שמגיעים, דחיות וכדומה) ולא מוסרית (על מחדלים ובעיות בתחומי אחריות).

    2. לגבי הפלסטיני, הוא בוודאי היה רעב, אבל הוא טעה בשיקול, כי הרי הוא היה מקבל טיפול רפואי ומזון ע"ח מדינת ישראל (זו דעתי, אולי אני טועה).
    אולי הייתה לו תדמית כ"כ רעה עלינו שהוא העדיף לנסות ולהתחמק.
    כמו שאנחנו קורבן של הממשלה שלנו הוא קרבן של המנהיגות שלו.


  8. ב- 21 ביולי 2003 בשעה 23:02 טל

    נשאלת גם השאלה איפה אתה חי.
    כמה מבוהל צריך אדם להיות – ועם כמה סיבות טובות – כדי להעדיף להסתתר עד מוות.
    וכמה היתממות, או אטימות, צריך כדי להתנסח כך: "אולי היתה לו תדמית כ"כ רעה עלינו". אכן, בעיה של תדמיות ויחסי ציבור גרועים! מאיפה לעזאזל נדבק אלינו הדימוי הרע הזה? ולחשוב שרק משום כך הטמבל המסכן הפסיד "מזון ע"ח" (!!) מדינת ישראל.
    מתי בפעם האחרונה חווית מפגש עם שוטרינו או חיילינו בעוון שהייה לא חוקית?


  9. ב- 21 ביולי 2003 בשעה 23:14 איתן כספי

    הוא העדיף לקחת סיכון שלא להתגלות כי הוא חשב שמצבו יהיה גרוע יותר אם הוא יתגלה.

    יש לך נתונים כמה שוהים בלתי חוקיים שנתפסו בישראל נהרגו או נרצחו או הורעבו או לא קיבלו טיפול רפואי?

    נראה לך שצוותים רפואיים שמגיעים לתאונה בודקים קודם תעודות זהות ולא מפנים ישר לבי"ח ? איפה את חיה?
    (הערה: המשפט הנ"ל נכון רק בתחומי הקו הירוק. אם הפצוע הערבי יהיה תלוי במתנחלים, אז הלך עליו מראש. עליהם אדבר בנפרד בהזדמנות אחרת. השטחים זה המערב הפרוע, זה לא ממש ישראל. שטח אש אחד גדול)

    אדם שפצוע קשה ומדמם, ובכל אופן מעדיף שלא להתגלות – יש לו כנראה דעה מאוד שלילית עלינו, שכנראה נובעת עקב הסתה (שידוע שהיא קיימת ברש"פ).

    למה את מעוותת את דבריי? לא אמרתי שזה לא טוב שהוא יקבל טיפול רפואי ומזון ע"ח המדינה. פשוט ציינתי עובדה, שאם הוא היה מתגלה הוא היה מקבל את כל אלה, ולכן במציאות לא היתה לו סיבה להסתתר.

    נא לרדת מאולימפוס הצדקנות.


  10. ב- 21 ביולי 2003 בשעה 23:28 טל

    אוקיי, פינו אותו, טיפלו בו, האכילו אותו (על חשבוננו! סליחה, אבל עשית לי את היום עם זה) ואז מה…? סע הביתה בשלום?
    מרשימה הדבקות שלך בבעיית "התדמית הרעה" ו"הדעה השלילית". לא צריך להיות צדקן גדול כדי לדעת עד כמה הן מבוססות.
    וקִנאתי הכנה על האמונה שהמערב הפרוע מסתיים בקו הירוק.


  11. ב- 21 ביולי 2003 בשעה 23:54 איתן כספי

    ראשית, התקדמנו!
    הסכמת שלא יירו לו כדור בראש מייד בזירת התאונה. ואפילו יתנו לו טיפול רפואי ואוכל. את דווקא תופסת מהר!

    מה זה "סע הביתה בשלום?" – תפרטי מה יקרה לו. אולי חסר בינה אנוכי ואת יכולה להשכיל אותי?

    אז יכלאו אותו ולדעתי בסוף גם יחזירו לשטחים (אני משער שאין למדינה סיבה להחזיק כל פועל מסכן במעצר). בואי נשמח אותך – אולי גם ידפקו לו מכות החבר'ה ממג"ב. אני יודע.

    עדיין, את במקומו – שווה למות לגמרי ובאופן סופי בשביל זה?

    בנוסף, אודה לך באם תפסיקי לדבר בסיסמאות ותעברי לנתונים. מאחורי כל להט רצוי שיהיה גם פחם לבעירה.


  12. ב- 22 ביולי 2003 בשעה 00:34 טל

    מישהו אמר שיירו לו כדור בראש? או שהיה שווה לו למות? (זה האחרון כבר כל כך לא אינטליגנטי שאני כמעט מתביישת לענות). קצת הדדיות בעניין הססמאות.
    הפער בינינו, שיישאר גם אם הפינג-פונג יימשך כל הלילה, הוא זה:
    אתה מתעקש לצמצם את המקרה לסיפור על פלשתינאי חסר-בינה שחושב עלינו רעות, ומת בגלל זה.
    אני רואה בזה עוד סימפטום, אפילו לא קיצוני במיוחד, של האנומליה הישראלית, או אם תותר לי סיסמה שכבר נאמרה, של פרצופה של המדינה.
    לילה טוב.


  13. ב- 22 ביולי 2003 בשעה 00:37 טל

    אהבתי מאוד גם את "למות לגמרי ובאופן סופי".
    שוב עשית לי את היום.


  14. ב- 22 ביולי 2003 בשעה 00:56 איתן כספי

    רק הייתי יותר שמח אם היית גם יכולה לדבר באופן ברור ולא בסיסמאות.

    פשוט תנסי להגיד במילים פשוטות למה לדעתך הוא עשה את מה שהוא עשה? כי הוא חשב שיקרה לו X. תנסי להרכיב משפט או שניים.


  15. ב- 22 ביולי 2003 בשעה 15:28 עומר

    אחת החוויות היותר מערערות יציבות נפשית הייתה לי כאשר התנדבתי עם נוער מצוקה בירושלים. ראיתי שילדים ערבים ישראלים/ערביי מזרח ירושלים מפחדים לצאת החוצה מהרכב שלנו (ניידות הלילה של על"ם) כשיש בחוץ משטרה, כי שוטרים מכניסים להם מכות. ואני מדבר על ילדים. כאלה שגם חנון כמוני מעיף בבעיטה, לא כאלה שעשויה להיות איזושהי עילה להפעיל כוח מולם. יכול להיות שיש לנו תדמית רעה ואנו כל כך טובים. האמת, לא הייתי בשטחים כדי לראות. אבל ראיתי מה קורה בארץ עם כוחות הביטחון, בפינות של המציאות הישראלית שממוקמות במרכז החיים. אתה יכול לעבור ליד פינות אלה יום יום ולא לשים לב שמשהו שם מסריח. מקסימום תאמר לעצמך – טוב שיש משטרה שעושה את עבודתה ותניח כי הנערים/ילדים עשו משהו שמצדיק את היחס.


  16. ב- 22 ביולי 2003 בשעה 16:50 איתן כספי

    וברור שרחוק מהעין, בעומק השטחים זה יותר גרוע.
    ברור לי שהתדמית והדימוי שלנו בעיניהם רעים, בגלל דברים כאלה וגרועים יותר. בגלל מציאות ולא בגלל תדמיות.

    עדיין, הבחור העדיף לדמם למוות ולא לקבל טיפול רפואי. אז בוא נגיד שהוא ידע שבסוף גם ירביצו לו – אבל האם הוא כל כך היה בטוח שאם הוא יתגלה גורלו יהיה מר ממוות?


  17. ב- 22 ביולי 2003 בשעה 18:00 נדב

    ההתעקשות שלך עד כה לא להבין,מעוררת יאוש, כי היא מאפיינת שכבה ישראלית רחבה, שמחזיקה כאילו בדעות ההומניות 'הנכונות', אבל עיניה עצומות בחוזקה.
    שוב ושוב אתה מסרב להתנתק לרגע מהאנקדוטה הפרטית ולראות את התמונה הרחבה. האיש בוודאי לא "העדיף לדמם למוות", הוא לא ידע בוודאות שהוא ימות – זאת חוכמה שלאחר מעשה. דבר אחד ברור: הפחד שלו מהמשטרה/צה"ל/מג"ב היה כל כך גדול שהוא שיתק לו את האינסטינקט הכי בסיסי, אינסטינקט ההישרדות.
    עד לתגובתך האחרונה טענת שהפחד הזה נבע מתדמית גרועה, שמקורה בהסתה הפלשתינית.
    כלומר – בנו לא דבק כל רבב.
    עכשיו סוף סוף אתה מוכן לראות את המובן מאליו – זו מציאות, לא תדמית.
    נו, אז למה כל הוויכוח?


  18. ב- 22 ביולי 2003 בשעה 22:23 איתן כספי

    אני שרתתי קצת בשטחים בשנים 89-90 ואני יודע מה היחס שהאוכלוסייה קיבלה (וגם נתנה), אבל למזלי לא נחשפתי לדברים לא חוקיים או לא מוסריים.
    אולי לא שרתתי במקומות / בזמנים הנכונים בכדי לחוות דברים גרועים יותר. כך שידע מסוים בכל אופן יש לי.

    בחזרה לעניין: בחייך, הוא דימם ולא ידע שהוא ימות אם הוא לא יקבל טיפול רפואי?
    אתה מניח שהוא ממש אידיוט או שאתה מעוניין להתעלם מהמציאות.

    כנראה שאתה צודק בכך שהפחד מהגילוי שיתק אותו. השאלה היא למה הפחד היה כל כך חזק?

    זו הייתה תאונה מרובת נפגעים, כך שאני משער שמספר אמבולנסים הגיעו למקום וזה לא היה אירוע פרטני, של יחיד. לא משהו שאפשר להעלים.

    כמו שכתבתי לטל: אני סבור שכוחות ההצלה לא בדקו ת.ז. לנפגעים, אלא טיפלו ופינו. תקן אותי אם זה לא המצב הרגיל.
    האם אתה חושב שהוא פחד שבעת אירוע שכזה מישהו יבצע בו לינץ' או רצח?
    האם זה הניסיון של רוב הפלסטינאים באירועים כאלה? מכות או יחס רע אלו אפשרויות סבירות במציאות של היום (אני לא מתעלם) – אבל לא משהו בדרגה ששווה למות בכדי להימנע ממנו. הרי במעשה שעשה הוא הגשים במו ידיו את מה שחשב שאחרים יעשו לו – זה כמו להתאבד, במקום לתת סיכוי (אפילו תיאורטי) לאפשרות שזה לא יקרה והוא יחיה לאחר טיפול.

    לכן, לדעתי זה שילוב של המציאות שנובעת מיחסם של אנשים מסוימים בכוחות הביטחון לאוכלוסיה הפלסטינאית לבין ההסתה של הרש"פ.
    כתבתי רק על ההסתה כי היא לדעתי הגורם שהכריע את הכף לטובת ההסתתרות.



התגובות סגורות.

  • ד"ר נעמה כרמי

  • הצטרפות ל-646 עוקבים

  • וְזֹאת הַתְּרוּמָה

    לתרומה לאחזקת הבלוג בפייפאל.
  • רשימות אחרונות

    • "משפחה, אני שונא אותך!": כוחה העוצמתי של הספרות
    • השראה בגבעת הקפיטול
    • רפואה הפוגעת בכבוד האדם איננה "חווית טיפול"
    • שנהיה תמיד בצד הנותן?
    • חיים ששווים פחות: הסולידריות מתה מקורונה
  • סימניה

    חיסונים, התניות ונשיאה בעלויות
    אבישי בן-חיים הוא מנוול
    השורה התחתונה
    ישראל חייבת להבטיח חיסון פלסטינים
    היועמ"ש בלם ניסיון הפיכה
    כבשן האש ושמם הטוב של האנסים
    חושבת מדברת חושבת מדברת
    20 עצות להגנה על הדמוקרטיה
    סיפור של פירוק והרכבה
    בצד הבטוח של הדברים

  • קרוא

    כל ביקורות הספרים

  • וכתוב

    ספרי "זכויות אדם: מבוא תאורטי", הוצאת רסלינג 2018.

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.

  • וכתוב

    ספרי "חוק השבות: זכויות הגירה וגבולותיהן", הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2003..

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה

  • "שום דבר אינו מדהים כמו החיים. חוץ מהכתיבה. חוץ מהכתיבה. כן, בוודאי, חוץ מהכתיבה, הנחמה היחידה." (אורהאן פאמוק, 'הספר השחור')
  • אות מיס פיגי

  • הטוויטר שלי

    הציוצים שלי
  • מפתח

  • ארכיון

  • יש לי יום יום תג

    ICC אהוד אולמרט אהוד ברק או"ם אונס אזרחות אינטרנט אמנת הפליטים אקדמיה ארגוני זכויות אדם אתיקה מקצועית אתיקה עיתונאית אתיקה רפואית בג"צ בחירות ביה"מ העליון ביקורות ספרים ביקורת בית המשפט העליון בלוג בנימין נתניהו ג'נוסייד גדעון לוי גזענות דארפור דמוקרטיה דת הארץ הומוסקסואלים הטרדה מינית התנחלויות זכויות אדם זכויות ילדים זכויות נשים חולים חופש הביטוי חוק השבות חוק ומשפט חיים רמון חינוך חקירות טרור יועמ"ש ילדים יצחק לאור ישראל כיבוש כנס מבקשי מקלט מהגרי עבודה מוות מוסר מחאה חברתית מחלה משה קצב משפט בינלאומי משפטיזציה נשים נתניהו סרטן עבירות מין עינויים עמוס שוקן פוליטיקה פייסבוק פמיניזם פרטיות צה"ל רופאים רפואה שואה שוויון שטחים שמאל תקשורת
  • יזכור

    יעקב כרמי (אלסטר) ז"ל. אבא שלי
    ראובן אלסטר ז"ל. דוד שלי
    גלריית צילומים שצילם אבא שלי

  • הגברת המודעות סרטן השחלות | Promote Your Page Too

  • ©

    כל הזכויות שמורות לנעמה כרמי

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.

WPThemes.


loading בטל
הרשומה לא נשלחה - בדוק את כתובות המייל בבקשה!
הפעולה נכשלה, בקשה נסה שוב
מצטערים, הבלוג שלך אינו יכול לשתף רשומות בדואר אלקטרוני.
פרטיות וקובצי Cookie: אתר זה משתמשי בקובצי Cookie. המשך השימוש באתר מהווה את ההסכמה שלך לשימוש באלו.
לקבלת מידע נוסף, כולל מידע על השליטה בקובצי Cookies, ניתן לעיין בעמוד: מדיניות קובצי ה-Cookie