בעיניים קשורות מאת סירי הוסטוט. מאנגלית: משה רון, הספריה החדשה, הקבה"מ/סימן קריאה, 1998, 175 עמ'
קרוב לסיום הספר, לאחר הערב האחרון שלהם יחד ושעה שהם פוסעים בדרכם חזרה מהמסעדה, אומרת איריס כי הלכה בנתיב הזה פעמים כה רבות בשנים האחרונות, עד כי היא יכולה לעבור את הקטע האחרון שלו, עד לדירתה, בעיניים קשורות. בן-זוגה לוקח אותה ברצינות. הוא קושר לעיניה את הרדיד היקר שזה עתה נתן לה כתשורה, מתת האהבה האחרונה שלו, וצופה בה כשהיא מהלכת לדירתה. ומכיוון שהמשחק חייב להיות משוחק עד הסוף. הוא נושא אותה בזרועותיו לדירה, עדיין קשורת עיניים, ומתנה עימה אהבים.
אבל שמו של הספר לוקח אותנו הרבה מעבר לאפיזודה הזו, של סיום קשר האהבים בין איריס לבין הפרופסור שלה, שמבוגר ממנה וגם נשוי מאד. עיניים קשורות הוא המצב הנשי האולטימטיווי שמתואר בספר, על ארבע האפיזודות שלו מחיי הגיבורה איריס. באפיזודה הרביעית, שהיא גם הארוכה מכולן, ממהרת איריס-סירי לשרטט בחופזה את הציר הדיאכרוני שעליהן ממוקמות ארבעתן. החיפזון הזה מיותר. אפשר היה לשתול את הרמזים המצליבים שייצרו רשת מורכבת של התייחסויות בין האפיזודות, כפי שמיטיב לעשות בן-זוגה לחיים של המחברת, פול אוסטר, לו מוקדש הספר. אפשר היה גם באותה מידה לא לקשור ביניהן בשום דרך נראית לעין, ולהותיר לקשר הגלוי לְדַבֵּר. זה אומר לנו כי ארבעתן מרכיבות את חייה של אשה צעירה, שמתייסרת בחיפוש אחר זהותה הנשית והאנושית, תוך שהיא נאבקת בקשיי הקיום הניו-יורקי של סטודנטית דלת אמצעים שאיננה מחבבת את הרעיון לבקש את עזרת הוריה, בקשיי ההתאוששות של צעירה שחברה עזב אותה, בהתקפי מיגרנות שמביאים אותה עד לאשפוז במחלקה הנוירולוגית, ובהליכה על קו הדמדומים בין שפיות להתמוטטות עצבים והרעבה עצמית, כאשר היא מאבדת חלקית את זהותה לטובת זהותו של גבר בדוי שהיא מאמצת.
ההתייחסות למבט ולעיוורון היא מוטיב חוזר בכל אחת מארבע האפיזודות בספר. בראשונה, מקבלת איריס עבודה אצל סופר צעיר שמבקש, למעשה, כי היא תהיה לו לעיניים: תביט עבורו בחפצים שהותירה אחריה אשה צעירה שמתה, ותקליט לו את תיאורם ברשמקול. זאת כדי לקבל "מבט אחר" על החפצים שהוא פגש, ולחשוף באמצעותם את מהותו של העולם הדומם. באמצעות התיווך של הקול האנושי, מקווה הרברט מורנינג, יוכלו החפצים להעיד על תעלומות אנושיות. אלא שאיריס מוצאת שהיא נמשכת בעבותות קסם אל דמות האשה המתה, ומנסה בכל דרך אפשרית למצוא מי היתה, איך מתה, והאם וכיצד קשור המעסיק שלה למותה. התמורה שעוברת איריס ביחס למושא העבודה שלה היא בלתי-אפשרית עבור מעבידה. מבחינתו, חייבת איריס להישאר עיוורת ביחס לאשה המתה שאת חפציה היא מנסה להחיות. משמע, היא חייבת להיות בעצמה לחפץ: חסרת רצון, חסרת יוזמה, משוקעת בתוך הפונקציה אותה נועדה למלא.
האפיזודה השנייה מקדימה את הראשונה מבחינת הזמן בו היא מתרחשת. איריס וסטיבן, החבר שמן הפרידה ממנו מנסה איריס להתאושש באפיזודה הקודמת, עדיין ביחד. ג'ורג', ידידו הצלם של סטיבן, מבקש לצלם אותה. ומהו צילום זה אם לא הא-ליטרליזציה של המבט הגברי על האשה. וכך רואה את איריס ג'ורג', או נכון יותר, כך רואה היא את תוצאת מבטו:
זה לא היה צילום של גוף שלם. נחתכתי מתחת לשדיים, וזרועותי המושטות נקטעו במרפקים. תצלומים נקטמים בכל מיני צורות, והתוצאות בדרך כלל אינן מטרידות; הצופה משלים את החסר. אבל התמונה הזאת היתה שונה. המוסכמות לא פעלו, כמדומה, והיה לי הרושם המחריד שאותם איברים שאינם בתצלום חסרים באמת (…) האפקט נוצר מתוך כך שמה שנראה ממני בתוך התצלום היה אף הוא מקוטע. קווצת שיער ארוכה היתה מוטלת על לחיי הימנית ועל חלק מפי, בוצעת את פני לשניים. צל כהה מתחת לסנטרי המורם גרם לראשי להיראות כצף ומתרחק מגופי. כל פני חסרות בהירות, קצת בגלל התאורה הלקויה, אך גם מפני שההבעה שלי היתה חסרת שחר, מין העוויה או גיחוך כלפי פנים שלא העידו על שום רגש או אפילו תחושה. זה היה פרצוף חסר תבונה, ושנאתי אותו (עמ' 50-51).
חיפצון האשה, הפיכתה לאובייקט, מגיע כאן לקיצוניות כאשר הצילום מתחיל להסתובב בקמפוס ואיריס מזוהה בכל מקום כ"זו מן התמונה". בשלב מסוים, דומה כי הוא מתחיל לקבל חיים ואישיות משל עצמו, שמנותקים מן הדמות שהוא מסמן. מרגע שנכנס הצילום לחייה, מרגישה איריס כי היא עצמה נעשתה "בלתי נראית" לגבי סטיבן. קל לה, על כל פנים, למקם בצילום את נקודת הציון בתהליך ההתרחקות שלהם. אבל לאיריס יתבררו דברים נוספים, גם אם מאוחר מדי. אולי החשוב שבהם הוא כי התרכזותה באופן שבו אחרים רואים אותה גורמת לה להחמיץ לראות בעצמה.
באפיזודה השלישית מתאשפזת איריס במחלקה הנוירולוגית לאחר שכל הניסיונות להקל על המיגרנות האיומות מהן היא סובלת כשלו. בשיא ההתקפות האלו סובלת איריס מאיבוד חלק משדה הראייה שלה, כאשר חור שחור משתלט פתאום על האובייקט שבו היא מתבוננת. אבל דומה שמה שיכול לקבל הסבר ריאליסטי כ"הילה" (אאורה) – הפרעות בראייה מהן סובלים לעתים בעת מיגרנה קשה – מצטייר כאן כבעיה נוספת בהתבוננות במציאות. מבין ארבעת הסיפורים, זהו הפחות מוצלח לטעמי.
באפיזודה הרביעית, זו שמסתיימת במשחק העיניים הקשורות, מתרגמת איריס עבור פרופ' רוז נובלה גרמנית בשם "הנער האכזר". תחילת העבודה המשותפת על הנובלה, אומרת איריס, סימנה את המפנה במערכת היחסים שלהם:
'הנער האכזר' שינה כל זאת, טישטש את גבולות המוסכמות והחליש את עכבותינו (…) הסיפור שימש שער למקום אחר, ובסוף בחרנו לפתוח אותו ולחצות את הסף (עמ' 107).
איריס מוצאת עצמה לובשת שוב ושוב חליפה גברית ששימשה אותה במסיבת תחפושות, ומאמצת לעצמה את שמו של גיבור הנובלה, קלאוס. כאן מגיע לשיאו חיפוש הזהות של איריס. היא נעה בין זהות גברית לנשית, וניסיונותיה לאמץ לעצמה חזות גברית כוללים הרעבה עצמית וגזירת שערה. סמוך מאד להתמוטטותה המוחלטת, היא פוגשת בבאר את פרופ' רוז, שחזר מצפון קרוליינה. היחסים ביניהם עוברים תפנית והופכים לקשר אהבה שמסתיים כפי שתואר בתחילת הרשימה.
עיניים קשורות הן נקודת המבט של האשה. תמיד נראית, חשופה למבטו של הגבר, שהמאבק לאמץ לעצמה מבט משלה לעולם יהיה מייסר גופנית ונפשית. עיניים קשורות מזכירות מיד "ידיים קשורות": מצב אין-אונים, היות פסיווית במצב שלא נגרם ולא נשלט על ידך. עיוורונה של איריס בסצינת תינוי האהבים, אומרת לנו המספרת, הופך את המין ביניהם לאנונימי: הוא יכול להיות כל גבר, היא יכולה להיות כל אשה. אלא שהמצב ביניהם איננו סימטרי. בעוד היא איננה רואה אותו, ועל-כן הוא אכן יכול להיות כל גבר, הרי הוא רואה אותה. ולמרות זאת, למרות שהיא לובשת מולו צורה קונקרטית של גוף ופנים, שנושאים עימם מטען של רצונות, זיכרונות, ודפוסי התנהגות ותגובה שמרכיבים את ההיסטוריה האישית שלה, היא יכולה להיות עבורו כל אשה. היא פסיווית וחסרת אונים, ועל-כן הוא יכול לעשות בה – וממנה – כרצונו.
הוסטוט כותבת פרוזה מדויקת, מתוחה, לעתים צוננת. אבל הניכור הקר שלה מבטא היטב את מצבה של אשה צעירה בכרך המודרני, שהולכת לאיבוד בין לבטי הקיום, התלבטויות רגשיות, כאבי הגוף והנפש וייסורי הרוח. 'בעיניים קשורות' מספק לנו מבט מבעד לכיסוי העיניים ועליו, ועולה ממנו תיאור פסימי וקודר של המצב הנשי.
קרוא וכתוב 