ג'ייסון בלייר. רק קצה קרחון.
הניו-יורק טיימס ממשיך בהפקת הלקחים מפרשת בלייר.
בין השאר, הוא יוצר שלושה תפקידים חדשים: "עורך ציבורי", עורך לסטנדרטים של העבודה העיתונאית ועורך שיפקח על הקריירה המקצועית בעיתון. עורך הסטנדרטים יפקח על יצירת מערכת של סטנדרטים עיתונאיים וניטורם, וידריך בנושאי אתיקה ויושרה. הידד.
הדו"ח המלא של ועדת הבדיקה שמונתה לאחר המקרה הוא בן 95 עמודים. מעניינת במיוחד הקביעה כי בלייר קוּדם למרות עברו המקצועי והאישי הבעייתי, בין השאר בשל מוצאו ("רצון להגביר מגוון"), תקשורת לקויה וחשש שמא מניעת קידומו תתפרש כאפליה.
התקינוּת הפוליטית שמהלכת עלינו אימים היכתה בניו-יורק טיימס והיכתה חזק. אבל לא רק בו. אני מכירה עוד כמה ארגונים שההתיישרות עם הפוליטיקלי קורקט מחליפה בהם את היושרה (האינטגריטי), שקובעת, בין השאר, שעקרונות לא מחילים באופן חד-צדדי, על-פי זהותם של הצדדים הנוגעים בדבר.
כשהנכס היחיד הוא אמינות, כדאי לא לשחק בה.
הידיעה בהארץ (נקווה שהיא מדויקת…)
רשימות קודמות בנושא:
איך נוהג הניו-יורק טיימס בעיתונאי שסרח
הערה על פלגיאריזם
אני בדיוק קורא את אלאן בלום, "דלדולה של הרוח באמריקה", בין היתר על הנזק האדיר שגרמו כוונות פי.סי טובות לאוניברסיטאות ולשחורים עצמם, מתוך רצון כן לקדם את האוכלוסיה השחורה. כאשר הנמיכו את הרף כדי לאפשר לשחורים להיכנס גם כאשר נתוניהם לא היו מספיק טובים, התוצאות היו רעות לכל הצדדים.
מקרה בלייר דומה.
איך יכול לצאת מזה משהו טוב?!
וכאן דווקא מדובר לא במלים אלא במעשים. הגמשת סטנדרטים כדי לקדם אוכלוסייה, גם בנ"י טיימס וגם בדוגמא של דודי, שינוי תכנית הלימודים לא תמיד ממניעים ענייניים (גם בספר שדודי ציין), אי-החלת תקנון של ארגון על עובד או חבר הנהלה כי הוא ערבי ו"זה לא ייראה יפה" במקרים אחרים, וכן הלאה. התקינות הפוליטית גובה מחיר הרבה מעבר ל"על מה מותר לדבר". במקרים כאלו צריך לקרוא לה בשמה: חוסר אינטגריטי.
זאת מבלי להמעיט בערך של המעלות שבצדה, כאשר השימוש בשפה משפיע על הקטגוריות המחשבתיות והתודעתיות שלנו ומרענן אותן כשצריך.
היה נחמד, נעמה, לו היית מספרת איך מערכות היחסים הלא פשוטות שלך עם קולגות ערבים באגודה לזכויות האזרח השפיעו על עמדתך בנושא האפליה המתקנת. למתעניינים: מוסף "הארץ", 17 בינואר 2003. זה ייתן קצת פרספקטיבה
לא על דעותי בנושא אפליה מתקנת, אבל על דעותי בנושא חוסר-אינטגריטי שמתחבא מאחורי תקינות פוליטית.
בדיוק על זה אני מדברת כשאני אומרת שכשמפעילים את התקנון (למשל, כמה מותר לחבר הנהלה להיעדר מישיבות) רק כלפי יהודים, ולא מעיזים לבוא באותן דרישות כלפי ערבים, כי זה "נפיץ", בעיני זה חוסר אינטגריטי. קל וחומר כשלא נוקטים באמצעים נגד עובדים שקמים על הנהלה נבחרת של ארגון, מאותה סיבה, שלא לדבר על זה שעוברים לסדר-היום על התבטאויות מבינות ומצדיקות כלפי טרור (בארגון זכויות אדם!).
אני תמיד דגלתי בלהפנות את אותן דרישות כלפי כולם. וההתנסות שלי בארגונים שמטיפים מוסר לכל העולם אבל לא מיישמים בתוכם את הסטנדרטים שלהם הם מטיפים – היתה מאלפת. זאת בדיוק הפרספקטיווה הנדרשת. אפילו אמרתי את זה במפורש לעיתון: שיש טרור של פוליטיקלי קורקט בארגון.
והיה גם נחמד אם היית מגיב/ה בשמך האמיתי, ולא מסתתר/ת מאחורי כינוי.
יושרה היא מילה יפה, גם אם לא כה שימושית לצערנו, אז למה אינטגריטי?
ולעניין – ברור כשמש ש"אפליה מתקנת" מכל סוג היא בעייתית מאד, רק במקרים מעטים ניתן להצדיקה, ובמקרים רבים היא פוגעת יותר מכל בקבוצה שאותה רצו לקדם. (כמה נזק גרם מקרה בלייר לעיתונאים שחורים).
אם לא העקרונות שקובע המעמד השליט (סלחו לי על המנטרה הניאו מרקסיטית הנדושה ).
יש בזה משום ההתחסדות לטעון שהקידום של בלייר היה פונקציה של אפליה מתקנת. מדובר בגוף מסחרי שביקש להגדיל את נתח קוראיו !. בלייר במקרה הנדון שימש כגימיק פרסומי , מסגרת להערכה בקרב הקהילה האפרו אמריקנית באמריקה- הערכה שהיתרגמה לבסוף לכוח כלכלי.
מבחינה תרבותית, תקינות פוליטית היא ממצוע (מהמילה "ממוצע) של החברה. חברה חייבת לדאוג לתקינותה הפוליטית, אך התרבות אינה סובלת את המושג הזה. תרבות טובה מתעשרת בראש ובראשונה מהחזקים. החלשים מחלישים אותה. עיתונאי שחור מזיק לתרבות אם הוא נבחר לתפקידו בעיקר משום שהוא שחור. עורכת עיתון מזיקה לתרבות אם היא נבחרה לתפקידה בעיקר משום שהיא אישה. וסטודנטית לרפואה, בת מיעוטים, מזיקה לרפואה אם היא נבחרה בעיקר בשל מוצאה. התרבות אדישה לעובדה שסופר מוכשר הוא כזה רק משום שהוא בן עשירים שהעניקו לו רקע מתאים.
הממוצע מכה בכל מקום. הוא כבר מגיפה. בעיה, כי מבחינה חברתית התקינות טובה למדי.
האמת היא שגם אנחנו, הציבור, אשם בבעיות הפוליטיקלי קורקט.
התקינות הפוליטית, נבעה מהרצון ומהדרישה שלא לפגוע בקבוצות מיוחדות, כדי לא לפגוע בדימוי שלהן כלפי הציבור הרחב וכלפי עצמן, למנוע דעות קדומות.
תופעת לוואי שהיא יצרה היא פחד של קובעי המדיניות והתקשורת למנוע אפילו מרעית עין של פגיעה.
שהרי מה שחשוב בעיני התקינות הפוליטית היא לא הפגיעה- אם קיימת, אלא האם יש מרעית עין של פגיעה.
וכאן מתגלית העובדה שאנחנו, הציבור, יכולים ליצור מרעית עין של פגיעה אפילו במקום שאינה קיימת. חוסר ההתמקדות שלנו בפרטים ובמציאות, וההתייחסות להשתקפותה בכותרות המתלהמות בעיתונים ובצעקות הטלוויזיה, יוצרת את הצורך בפוליטיקלי קורקט.