האושר השמיימי של כנען מאת שרי ריינולדס. (מאנגלית: עופר שור), הוצאת בבל, 1998
'כנסיית אש וגופרית ורוחו המטבילה הכל-יכולה של האל' הוא שמה המלא של הקהילה הדתית הקנאית שבה חיה המספרת. את הקהילה הקים הרמן, סבה של המספרת, שגם קובע בלעדית את החוקים במקום. מה שיכול להיראות מבחוץ כקרקע פורייה לאנתרופולוגיה אימפרסיוניסטית, דוגמת קהילת האמיש בארה"ב, מתגלה כגיהנום עלי-אדמות עבור אלו החיים בה.
הקורבן המיידי של חוקי הפרישוּת הקיצוניים שמנהיג הרמן היא המספרת הצעירה, נינה, שמגלה לראשונה את תשוקותיה. הדרך היחידה שפתוחה בפניה, בגלותה שהיא הרה, היא לנסות ולכפוף את האירוע הזה לחוקיות האלוהית בשמה מדבר סבה. בפרץ של יצירתיות, היא טוענת בפני הקהילה כי היא נושאת בבטנה את בנו של ישו. אביו האמיתי של התינוק אינו עומד במעמסה שצפויה לו לכשיתגלה המעשה. הוא בוחר לפרוש לחלוטין מן הקהילה, ומכיוון שזו צורת החיים היחידה המוכרת לו כאפשרית – גם מן החיים עצמם. נינה נשארת בשניהם. אך מי שטיפחה תקוות, מבוססות למדי, לרשת את סבה כמנהיגת הקהילה, נדונה מעתה והלאה לחיות בַּמקום השמור לכל מי שמעז לקרוא תגר על הסמכות וללכת עם קריאת התגר הזו עד הסוף: לעולם לא יוכל שוב הדיסידנט להשמיע את קולו ממקום שבו יאזינו לו. קסנדרה, שהוענשה בכך שאיש לא יאמין לנבואותיה, היא הדגם האולטימטיווי של הדפוס הזה. סבה של נינה איננו בוחל בשום מעשה אכזריות כלפיה במטרה לגרום לה לשוב מהצהרת הכפירה שלה; מבידוד ונידוי ועד אלימות גופנית של ממש. אבל ההתפוררות הכללית תבוא דווקא כשהוא יתחיל להאמין לה, אחרי שיוולד התינוק, שבגופו הוא קורא סימני משיח. נינה מנצחת במעשה ההתנגדות הפרטי הסופי שלה אך מובסת בחשבון הכולל. גורלה נחרץ להישאר לעד בשוליים.
כל גיבור ספרותי יחיד מספר לנו משהו על עצמנו באופן פרטי, וכל קהילה בדויה אומרת לנו משהו על החברה שבה אנו חיים כאן ועכשיו. שרי ריינולדס כותבת בשולי הספר שמאפיינים רבים אותם היא מייחסת בספר לקהילה לקוחים מאמונות ימי-ביניימיות אליהן התוודעה בקורס על ההיסטוריה של ימי הביניים. ריינולדס מאזכרת כמה מקורות, נאמנה ליושר האינטלקטואלי שלה. זוהי עובדה שאיננה רלוונטית לסיפור עצמו, כמובן, אפילו לא לכך שהיבטים לא מעטים בקהילה מזכירים לנו קהילות דתיות קנאיות שאינן נוצריות ושלא חיות בימי הביניים. המסר העיקרי לא קשור אפילו לאופן שבו מעוותת קנאוּת, מכל סוג שהוא, את תפיסת עולמם של קורבנותיה ואת האופן שבו הם מפרשים את המציאות. אלא, לדרך שבה מדכאות קבוצות כאלו כל קול פנימי שנשמע בהן, על-מנת להציג – כלפי עצמן וכלפי חוץ – קול אחיד. זוהי אחת הסיבות שבשלן מתבוננים ליברלים בספקנות מהולה בחשש על תביעות קבוצתיות. במציאות הכל-כך רלטיביסטית שלנו, שבה הכל לגיטימי וההיררכיות מתערערות, בא "האושר השמיימי של כנען" להזכיר לנו שיש רע אבל יש רע יותר. כאשר בנוסף לדיכוי הפנימי שהן מפעילות, סוגרות קבוצות אלו עבור חבריהן את הדרך החוצה, הן אינן יכולות להיות קבילות, בשום עולם אפשרי.
קרוא וכתוב 