קטע מכתבה המתפרסמת היום בהעיר:
"סביב השולחן החבורה הרגילה: שר המשפטים טומי לפיד ורעייתו הסופרת שולמית, שר התמ"ס אהוד אולמרט ורעייתו האמנית והמחזאית עליזה, חברת הכנסת הטרייה אתי לבני ובעלה, איש התקשורת יצחק לבני, העיתונאי דן מרגלית ורעייתו, הפסיכולוגית דנה."
ועכשיו, ילדים, התצליחו למצוא מי יוצא הדופן?
נכון. הגבר היחיד שהוא "בעלה", מוזכר גם בשם משפחתו. לכל הנשים שהן "רעייתו" יש רק שם פרטי. (והן עוד יצאו בזול, לפחות לכולן יש מקצועות).
זה לא חדש. בתכניות טלוויזיה, בערבי ראיונות, בפנלים ובהרצאות, נשים (כמו ילדים) מוזכרות רק בשמן הפרטי, ללא שם משפחה, ללא תואר. אבל מזמן לא ראיתי קטע שבו ההקטנה הזאת כל-כך מרוכזת, וכל-כך זועקת.
קרוא וכתוב 
לפני שנים לבר-אילן, על האופן שבו מיוצגות נשים בתקשורת
(עיתונות בלבד)
בחתך של עשרים שנה.מרביתן אוזכרו כעברייניות/
נשים של וכן הלאה.
לא הגשתי את העבודה. החלטתי ללכת משם מסיבות אלה
ואחרות.אגב, נדמה לי שמספר האזכורים ה'חיוביים'
של נשים בזכות השגיהן, עלה בשנים האחרונות
(העבודה ההיא נכתבה שנה לפני רצח רבין).
תפסיקו להיטפל לפרטים הקטנים, אל תכנעו למסגרת.
תביעו את המחאה במחשבה ובדרך החיים, משינויים פלסטים בלבד לא תבוא הישועה.
קבוצת בנים הם "חברה'",
קבוצת בנות אפילו בקורס מ"פאיות לעולם תקרא "בנות".
ראיתי רק תיאור מצב ותופעה, קיצוניים באמת, שקשה להתעלם מהם (אחרי שמישהו מוצא אותם בשבילך ומדגיש). אני לא חושב שמישהו חושב שפוליטיקלי-קורקטנס משנה מציאות. אבל סגנון עיתונאי משקף גם מציאות והלך-רוח, וגם סטנדרטים עיתונאיים מקובלים. נדמה לי שאת יחסי-הגומלין ההדוקים בין השפה לבין המציאות אין צורך להסתיר, כדאי דוקא לחקור.
תיאור יפה של מצב עניינים ואחר-כך שימתו תחת מושג נורמאטיבי: "הקטנה". אבל:
1.האם התיאור חייב ליפול תחת "הקטנה"?
2.מדוע הוא כה מקומם אותנו, אותי? ניתן לדמיין חברות אחרות בהם תיאור כזה לא משנה דבר. הוא נראה, אם אשימו תחת מושג- "טיבעי".
3.אם אין הוא נראה כאן טבעי אלא מקטין האם זה-כשלעצמו לא מראה את הגבולות הנעים של אמות המידה שלנו?
משוררים גברים למשל יקראו בשם משפחתם, כמו אלתרמן ושלונסקי, ואילו במקרה של "גולדברג" או "בלובשטיין" חייבים להשתמש בשם פרטי