הטלוויזיה היתה פתוחה כשאורי אליצור שחרר את הפנינה הזאת ב"דעת יחיד", הפינה שסוגרת את חדשות ערוץ 10. הוא הגיב לאמירה שאמנם יש זכות ליהודים לעלות להר-הבית, אבל אין לממש אותה דווקא עכשיו ולעשות פרובוקציות. "זכות שלא משתמשים בה – מאבדים אותה", קבע אליצור.
מפת הר הבית. בידינו או לא, זכות הפולחן נשמרת
ובכן, איך נגיד בעדינות? פשוט נגיד שאם החלטנו מעתה ועד הודעה חדשה להסתגר בבית, לא איבדנו את הזכות לחופש התנועה. ואם נתנזר מהפגנות ביולי-אוגוסט, כי נורא לח, לא נאבד את הזכות להפגין. וגם אם חמש-עשרה שנים לא נרצה להיות חברים בשום ארגון, עדיין נוכל לממש את זכות ההתאגדות אפילו עם רגל אחת בקבר (על ההתאגדות באמת אפשר להגיד שממנה משחרר רק המוות, שהרי על-פי המנהג היהודי פוטרים את המת, בעת הקבורה, מחברויותיו בכל האגודות…).
לעניין עצמו, אני דווקא חושבת שליהודים, בדיוק כמו לבני כל הדתות, צריכה להיות שמורה זכות הפולחן במקומות הקדושים להם. ואני גם בהחלט רואה בעיה בכך שלא מאפשרים לקבוצה דתית לממש את זכותה זו רק משום שהצד השני מאיים באלימות, גם אם אישית להר-הבית אין משמעות עבורי (וכן, אני מכירה את פסק ההלכה שאוסר דווקא על יהודים להיכנס להר-הבית). יתכן כי התבונה הפוליטית מחייבת הימנעות ממימושה דווקא עכשיו, וגם לא כל המקומות הקדושים חייבים בעתיד להיות בריבונות ישראלית. ועדיין הזכות שמורה, ואני מצפה שכל הסדר מדיני יבטיח אותה.
יתכן כי החשש הפוליטי של אליצור מוויתור מבוסס, אבל להיגד התיאורטי שלו אין על מה לסמוך. אפשר להירגע: מה שלא משתמשים בו לא נופל, ולא מאבדים זכות שלא מממשים אותה.
קרוא וכתוב 
…אבל מה עם המושג ההפוך "חזקה"?
אני לא משפטן, אבל כמדומני, שאדם שגר בבית שאינו שלו במשך זמן מסויים, קונה חזקה על הבית.
מהבחינה הזאת, אולי יש צדק מסויים בדבריו של אורבך.
לא מכירה את המונח העברי שבו משתמשים. אולי אתה מתכוון לזה, כלומר לכך שמערכות משפטיות מכירות בכך שבנסיבות מסוימות, משתמש בלתי-מורשה בנכס קונה עליו זכויות קניין גם ללא הסכמת בעל הנכס (אך לא אם האחרון ביטא התנגדות מפורשת וניסה להגן על זכויותיו).
מכל מקום, ההנחה שלך (ואולי גם של אליצור) היא ש"הבית" הוא "של מישהו", בעוד הצד השני "מתגורר" בו. זאת השוואה מאד בעייתית כשמדובר באתר פולחן שקדוש לכמה דתות ולא בבית פרטי.
ותודה על ה"זה עושה שכל". תרומה לפוסט הקודם שלי… 🙂
ותודה לד'
למרות שאורי אליצור מצליח לעצבן אותי והא הית לא נמצא בראש מעייני. העניין הוא עקרוני:
קחי לדוגמה את הבחירות (אבל תבטיחי גם להחזיר !). המון אנשים מיואשים מהמצב ולא הולכים להביע כי מה זה כבר ישנה ? (גם בבחירות הכלליות וגם במוניציפליות) גם אם זה נכון ואין הבדל עצום בין הליכוד לעבודה (יש מפלגה כזאת. לא ?) העובדה שאנשים לא מצביעים ומנתקים עצמם מהחדשות וכו' עלולה להביא למצב בו יפגעו בזכויות הצבעה או בתהליך הבחירות (אני מצחיק את עצמי. עלול ? למה מה היו הפריימריס בליכוד ?) והציבור יישאר אדיש, כי זה רק עיגון בחוק של המצב הקיים, במילא "אף-אחד-לא-הולך-להצביע". זאת, אני חושב, הכוונה של אליצור. על מה הרעש ? במילא אף אחד לא עולה להר הבית. כשנרצה, כבר יהיה מאוחר מדי ונגלה שהמצב השתנה ואי אפשר לעלות אליו. אז תישאר לנו הזכות, אבל נוכל לעשות ממנה, כפי שאמרו הגשש, טיארה (ככה מאייתים טיארה ? אני מקווה)
הר הבית. כשאני כותב "להביע" אני בעצם אומר "להצביע".
זה ברור
ש"יתכן כי החשש הפוליטי של אליצור מוויתור מבוסס"(לשיטתו).
אבל צריך להבחין בין ההיבט הפוליטי לבין ההיבט העקרוני של זכויות-אדם, שלא מתפוגגות להן משום שלא משתמשים בהן. ועל זה היה לי חשוב לכתוב.
ואם עסקינן במטרות פוליטיות ובאמצעים שבהן לגיטימי או לא לממש אותן, אז רלוונטית גם הטענה שעלייה להר-הבית תצית תבערה כזאת שלעומתה יחוויר כל מה שראינו כאן עד עתה.