אמש השתתפתי בערב למנויי הארץ, אחד מסדרת הופעות שבכיריו מקיימים ברחבי הארץ, כדי לצאת מהחדרים הממוזגים ולפגוש בקהל קוראיהם. השתתפו יואל אסתרון, אבירמה גולן ואמיר אורן, וקצת אחר-כך הגיע פתאום (באופן בלתי מתוכנן?) המו"ל עמוס שוקן. היה בידור וגם די צפוי.
מה צפוי: המנוי הנרגן שביטל בזמנו את המנוי ("עד שהבן שלי חידש אותו") כי לא קיבל תשובה על מכתבו לעורך. אגב, במכתבו הוא ביקש לקבל הנחה בדמי המנוי כאזרח ותיק. מה הוא חושב, שבהארץ הם מתאבדי קמיקזה? אם הם יתנו הנחה לפנסיונרים העיתון יפשוט את הרגל, הרי חלק גדול מהקוראים שלהם עברו מזמן את ה-60.
לאנשים חושבים או לא מה שחשבתם?
מה צפוי: מנוי לשעבר שביטל את המנוי בגלל גדעון לוי, "שבכלל לא יודע ערבית ומספר לנו סיפורים בלי לבדוק אותם" ואילו הוא – רוצה לדעת את האמת. לעורך המשנה של הארץ, יואל אסתרון, יש כבר כנראה תשובת מגירה למנויים-לשעבר-שביטלו-בגלל-גדעון-לוי-ועמירה-הס. אבל למשתתפים אחרים בקהל היו תשובות לא פחות טובות, כמה חשוב לשמוע גם את הקול האחר ולהביט במראה שבה נשקפות פנינו המכוערות. זה תמיד משונה בעיני שקוראים מבטלים מנוי בגלל עיתונאי אחד שמעצבן אותם. לא יותר פשוט לא לקרוא אותו?
יעד שכיח נוסף להתקפות מצד מנויים הוא נחמיה שטרסלר. הנציג של המעוצבנים-מעמדתו-של-שטרסלר-לגבי-מחירי-המים-לחקלאות הבהיר שבגלל שטרסלר החקלאות תפשוט את הרגל והתוצאה תהיה (מיד!) שאדמות הארץ שנגאלו מידי הערבים, בזמנו, יחזרו אליהם ויבוא סוף לציונות.
גם השניים שמתחרים מי מנוי יותר שנים (חמישים וחמישים וחצי…) היו צפויים אך מבדרים. הקורא מפרדס-חנה (מנוי חמישים שנים) בכלל השכיב את כולם על הרצפה עם הדוגמא שלו ("אני מצטט כמעט מלה במלה") על השפה המתנשאת המסורתית של הארץ עוד מהימים שבהם דיווח על הספוטניק של הסובייטים.
גדעון לוי. "לא יודע ערבית"
מה עוד היה לנו? המנוי חמישים-וחצי שנים שאל למה פירסמו את התחקיר של ברוך קרא בצורה שהסגירה מייד את הפרקליטה המדליפה. עמוס שוקן נשאל על מידת המעורבות שלו בקו המערכתי (הוא ממנה את העורך ומשתתף בישיבות הנהלת המערכת שבהן, על-פי עדותם, "לופתים זה בגרונו של זה". הוא מחווה את דעתו, לפעמים, והעיתונאים נשארים בדעתם…). אגב, בהנהלת המערכת – הגוף שמתווה את הקו המערכתי – חברים 17 גברים ואשה אחת (אבירמה גולן), שזאת ממש בושה לדעתי. אני שאלתי על מנגנון בקרת האיכות בעיתון: מה הם עושים כדי שיופיעו פחות אי-דיוקים, שמי שקורא ידיעה בנושא שהוא מתמצא בו מוצא למכביר (שלא לדבר על כשהוא מרואיין ואחר-כך קורא מה יצא מזה). אין בהארץ מנגנון של בדיקת עובדות בדסק שקיים בעיתונים מסוימים בחו"ל (אבל לדבריו של אסתרון, לא בעיתונים יומיים), אבל יש להם אחוז גבוה של עורכים לעומת כתבים וכל ידיעה עוברת, על-פי רוב, לפחות שני זוגות עיניים לפני הפרסום.
היו גם תה וקפה, בורקס ועוגות (על-חשבון הארץ!), וקיבלנו מנוי חינם למגזין דה-מרקר לשלושה חודשים.
גם גרשום שוקן היה שם, איך פיספסת? בשורה השנייה, כסא שני משמאל כשמביטים מירכתי האולם. הוא לא פצה את פיו, אך נוכחותו השרתה נופך של מכובדות
אחוז גבוה מאותו "אחוז גבוה של עורכים" (צ"ל שיעור גבוה של עורכים, אבל זה לשיעור קרוא וכתוב) אינם ממש עסוקים בעריכה. מדובר בלשעברים למיניהם, כגון שטרסלר ורבים אחרים, שעולים למערכת הון עתק אך לא נוטלים חלק בתפעולה השוטף. ככלל, הארץ אינו יוזם תחקירים (בניגוד לידיעות אחרונות, שיוזם אף יוזם אבל גונז את חלקם משיקולים פוליטיים וכלכליים של הבעלים), ואין לו בעיה לפגר ביום או יומיים אחרי המאורעות ולפרסם חומרים שכבר הופיעו בכלי תקשורת אחרים – זאת בראותו עצמו כ"פייפר אןף רקורד", שמופיע למען ההיסטוריה. ויש גם את שביעות הרצון העצמית המתחנפת, שתוצאתה קיבעון מחשבתי וסגנוני.
לחלק גדול מהקוראים, תנחשו מאיזו עדה, זה לא ממש משנה. זו מדורת השבט שלהם. לאחרים אין ברירה, הזבל של השכנים צהוב יותר.
נו, למה את מצפה מגוף שבהנהלתו יושבת אבירמה גולן, יהיה ג'נדרה אשר יהיה?
לפני כשנתיים וחצי, בערך עם פרוץ האינתיפאדה.
אני לא יודע אם את באמת חושבת שגדעון לוי אחראי אישית לנטישת מינויים, אבל צריך שיהיה ברור שהבעיה לא אישית בו. בהארץ ננקט בשלוש השנים האחרונות (בקירוב) קו מערכתי עקבי ואנטי ישראלי. הדוברים העיקריים של הקו הזה הם אכן גדעון לוי וגם עקיבא אלדר (עמירה הס קצת יותר אנושית), אבל זה קיים (או מחלחל) בצורה ברורה לשאר חברי המערכת והכותבים.
לפני כן, הייתי מנוי מספר שנים על הארץ (הרבה פחות מחמישים שנה…). ואני מזהה בבירור שבירה שמאלה של העמדות המערכתיות, שחלה בשנים האחרונות. זה די טראגי בעיני, כי זה תהליך שקרה גם במפלגת העבודה ובמוקדים אחרים של שפיות ומתינות שהיו קודם.
קשה לי להסביר את זה. יש לי כמה הסברים חלקיים לתופעה:
· פילוסופיה שגוייה שמיצתה את עצמה. זה כמובן בהשראה אירופית, אבל בגדול הייתי מאבחן את זה כהתמקדות באמצעים ("שלום") ולא במטרות (מדינה יהודית? התייצבות דמוגרפית? איכות חיים? מניעת סיכון בעתיד?); בסיסמאות ("גזענות", "טבח עם") ולא במהות. פשוט יש כאן פירוש שגוי למציאות. ב"הארץ" מאמינים כנראה, שהפלסטינים הם שוחרי שלום ושלווה ואנחנו טובחים, פולשים ושהכל בגללנו. אבל – האם יתכן שהפלסטינים נלחמים בנו אקטיבית ולא פסיבית? שהם לא מוכנים לייצב מצב של ריבונות יהודית אלא שואפים לבטלה? לא על פי עיתון "הארץ".
· טשטוש האבחנה בין האינטרס הישראלי והפלסטיני. ככלל, זה ניתן לזיהוי באמירה המשונה "שלום עושים עם אויבים". למיטב ידיעתי, שלום עושים עם אויבים לשעבר ולא עם אויבים. הרי למרות הניסיון לאשליה עצמית, אין זהות אינטרסים בין הפלסטינים וישראל: עדיין שני הצדדים רוצים את כל הארץ. האם זה לא ברור, שאם הפלסטינים אומרים שהם רוצים את ירושלים, את גבולות 67, את זכות השיבה ואת הזכות להמשך ה"התנגדות" המזויינת למדינת ישראל, הרי שבעינהם זאת מטרת העל והם מוכנים לשלם את המחיר באיכות חייהם? לכן, ההתפלפלות הפילוסופית על זכויות האזרח שלהם והנסיון ל"התבכיין" (בסגנון גדעון לוי) היא הרי הצדקת המטרה הפוליטית בכיסוי לגליסטי ו"הומניסטי". זה פשוט שקוף מידי.
· אינטרסים פוליטיים וכלכליים. אין לי ספק שיש השפעה כלכלית ופוליטית מבחוץ על הקו המערכתי של הארץ, ובעיני זה פסול. אני מעדיף עיתון עם יושר אינטלקטואלי ולא עיתון תלוי.
יש עוד כמה בעיות בהארץ, כמו עריכה לא נכונה (לדעתי) של מדורי הסגנון וה"משפחה", התעלמות מוחלטת מנושאים אישיים ומהבעת רגשות, ופוליטיזצית יתר כמעט בכל תחום. ברור, שהעיתון מיועד לשכבה דקה, מבוגרת ועשירה וזה חבל. מי שקורא את עיתון הארץ באופן בלעדי בהכרח לוקה בעוורון מסויים, גם פוליטית וגם על החיים.
ככלל, "הארץ" הוא עדיין עיתון איכותי בסיקור של נושאים רבים. אבל ההתעקשות שלו על קו מערכתי פוליטי נוקשה פוגעת בו בסופו של דבר. אם לא יהיה שינוי בזה (ואני אגב חושב שהתחיל שינוי כזה), בהחלט יכול להיות שהעיתון הזה יעלם, כמו שנעלמו פעם "קול העם" ואפילו "דבר".
נעמה שלום,
אני תושב רמת ישי ומנוי על הארץ של סוף השבוע (עם שלושה ילדים קטנים לוקח לי שבוע לסיים את מהדורת יום שישי).
אחד הדברים שמדהימים אותי היא ההתעקשות של העיתון לשלוח לי את מוסף העיר (התל אביבי) ולא את הכלבו (החיפאי) שמדבר אלי יותר ועוסק בדברים הנוגעים לי (חיפאי לשעבר ובעל משפחה בחיפה).
בארץ הסבירו לי שלא ניתן לשנות את המוסף כי הם שולחים את המהדורה מתל אביב (???).
לא ביטלתי את העיתון ואני משתדל למצוא לעיר שימושים טובים.
תודה על הכתיבה הנפלאה – אני בהחלט נהנה לקרוא (לא מספיק) מפרי עטך.