ההצדקות לחוק האזרחות החדש, שבא למנוע זכות ישיבה בארץ לפלשתינאים הנישאים לאזרחי ישראל, מצרפות נימוקי ביטחון לנימוקים של שמירת אופיה היהודי של המדינה. לא אתייחס כאן לסיכונים הביטחוניים הנשקפים מיחידים מסוימים, שיש לבדוק בקפידה האם החוק הגורף מתמודד עמם באופן סביר ומידתי, אלא לקבוצה השנייה של הנימוקים. שמירת אופיה היהודי של ישראל היא מטרה, המציבה למבקשים להצדיק באמצעותה את החוק החדש, וגם למתנגדים לו, אתגר מורכב בהרבה.
על-פי הדין הבינלאומי הנוהג, שום מדינה בעולם איננה מחויבת להעניק את אזרחותה לזרים, למעט במקרים חריגים מאד של העדר אזרחות. לכל היותר היא מחויבת, בנסיבות מסוימות, לאפשר לזרים מסוימים להיכנס לשטחה (כמו במקרה של פליטים הנמלטים מרדיפה). ועדיין, חובה על כל מדינה שלא לנקוט אפליה פסולה בהחלטתה לאלו זרים להעניק אזרחות.
גם המצב החוקי הקודם ששרר בישראל לא העניק לבני-זוגם של אזרחים ישראלים אזרחות אוטומטית, אלא לכל היותר "הקלות" (במסלול החתחתים), וההליך היה נתון לשיקול דעתו של שר הפנים. החוק הקודם נתן בידי המדינה די כלים כדי לבחון את המבקשים להצטרף אליה, במעמד זה או אחר.
אין בחוק החדש איסור על אנשים להינשא לבחיר/ת-לבם ואין הזכות לחיי משפחה מטילה חובה ישירה וברורה על המדינה לאפשר אותם דווקא בשטחה; קל וחומר להעניק לשם כך אזרחות, במיוחד לזרים הנמנים עם בני הקיבוץ הלאומי הנלחם עימה. ועם זאת, לא ניתן לטעון ביושר, כי אין זו פגיעה בזכות לחיי משפחה אם דורשים מאזרח לעזוב את ארצו כדי לקיים את חיי המשפחה שלו.
אמנם, הזכות לחיי משפחה איננה מוחלטת; היא מאוזנת עם זכויות ואינטרסים אחרים, והתערבות בחיי המשפחה פסולה רק אם היא שרירותית. אך לזכותו של אזרח להתגורר במדינתו עם בן או בת זוגו, לאו דווקא לקבל אזרחות בעבורם, יש מעמד של חזקה הדורשת נימוקים כבדים במיוחד כדי לבטלה.
בלי להיכנס לשאלה, האם החוק החדש מפלה את בני-הזוג הזרים המבקשים להיכנס למדינה, החוק לבטח גורם לאפליה של קבוצה מבין אזרחי המדינה עצמה; שכן כמעט בכל המקרים, הנישאים לפלשתינאים מהשטחים הם ערבים אזרחי ישראל. כל זאת בניגוד לשוויון הזכויות שחייבת המדינה להבטיח ואף התחייבה לכך בהכרזת העצמאות. השקפת העולם של אזרחים אלו בעניין אופיה הרצוי של המדינה, כל עוד הם מקדמים אותה באמצעים דמוקרטיים, איננה רלוונטית כאשר מדובר ברצונם לממש את חייהם המשותפים עם בחיר/ת לבם במדינתם. האמירה שמכיוון שמדובר בערבים שנישאו לפלשתינאים, המדינה שבה עליהם לממש את איחוד המשפחות שלהם היא פלשתין (שטרם קמה), שהרי ישראל היא מדינה יהודית, מקפחת את זכויותיהם לעומת אזרחים שבחרו בבני-זוג אחרים.
הדיון איננו בזכותה של המדינה "להגביל את הכניסה אליה לפי מבחנים שיבטיחו כי אופיה הלאומי, התרבותי, הסדר הציבורי בה, ביטחונה ועתידה לא ייפגעו", כפי שכותב אברהם טל ("גדר חוקית למדינה", הארץ, 11.8). מדובר באוכלוסייה שהמדינה נכנסה אליה, לא היא אל המדינה. במה חטאה אוכלוסייה אזרחית שלמה, שנולדה במדינה ולא היגרה אליה, שעליה להיענש בעזיבת הארץ?
אינני חולקת על זכותו של העם היהודי למדינה שבה יממש את ריבונותו המדינית ויבטא את תרבותו הלאומית, המגיעה לו מתוקף זכותו להגדרה-עצמית. אך מטרה, ראויה ככל שתהיה, איננה יכולה להכשיר את כל האמצעים הננקטים כדי להגשימה.
קרוא וכתוב 
