התמימים הקדושים מאת מיגל דליבס. מספרדית: טל ניצן-קרן, הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה (הספריה החדשה), 146 עמ'
פורסם במעריב, 22.8.2003 תחת הכותרת "קשה להזדהות עם הנדכאים"
אין בני-אדם ב'התמימים הקדושים' של מיגל דליבס, רק אדונים ועבדים. העובדה הזאת מתקבלת על ידי שני הצדדים כאמת שאין עליה עוררין. המציאות הקשה והקיצונית של יחסי המעמדות הללו איננה שייכת לימי הפיאודליזם אלא מתרחשת במאה ה-20 בספרד, באחוזה שמשמשת כמיקרוקוסמוס לספרד בשלהי המשטר הפאשיסטי.
בעל האחוזה הוא איוואן, שאחוז בולמוס של תאווה לציד. יחסו למשרתיו הוא אינסטרומנטלי. מבחינתו אין הם אלא מכשיר לתשוקותיו, שהרי כל קיומם נועד לשרת אותו. לא רק רגשותיהם ורצונותיהם אינם נחשבים בעיניו, אלא גם מגבלות גופם, שהוא איננו מהסס להטיל בו מום למען סיפוק צרכיו.
משפחת המשרתים מונה את פאקו שפל-הרוח, שמשמש את אדונו בעיקר בציד היונים כמעט ככלב, את אשתו רגולה שהעבודה המפרכת עשתה אותה כבויה וממורמרת, וארבעת ילדיהם. את בנם השתקן קירסה לוקח איוואן לציד כמחליף לאביו כשזה שובר את רגלו, כאילו היה חלק חילוף, אך הוא אינו משביע את רצונו. לבתם ניאבס מתכנן פאקו עתיד אחר לאחר שתרכוש השכלה, אך מקבל בכניעות את דרישתו של מנהל האחוזה שתעבור לגור בבית האדונים ותסייע לאשתו.
שניים מן המשרתים הם גם מוכי גורל: צ'ריטו, בתם של פאקו ורגולה, שסובלת מפיגור גופני ושכלי ומתקשרת עם העולם באמצעות צרחות מבהילות, ועזריאס, אחיה של רגולה, הוא שוטה שמכל הדמויות בספר הולם אותו התואר 'תם' (במובן של simple).
עזריאס, ששירת באחוזה אחרת עד שהושלך ככלי אין חפץ בו ונאסף בלית-ברירה לביתם של אחותו וגיסו, מאלף עורבת והופך אותה לחית המחמד שלו. "מילנה יפה", הוא ממלמל כאשר לקריאתו צונחת העורבת ממרומים לכתפו, מנקרת בחיבה בפדחתו. האושר הטהור, התמים, מציף לא רק אותו אלא גם את הקוראים.
האהבה הזאת מופנית בספר, לא במקרה, כלפי בעל-חיים ולא כלפי אדם. היא עומדת בניגוד מובהק לאכזריות שבה נוהג איוואן בבעלי-החיים ובבני-האדם כאחד, והיא תהיה גם המוטיבציה למעשה האלים שבסופו. אך זהו חריג לאווירה הכללית השוררת בספר, שלמרות שהוא טורד את מנוחתנו, הסיפור מתקשה לעורר בנו חמלה של ממש כלפי הנדכאים. לא רק בגלל הסגנון המרוחק והמתנכר והאי-חדירה לעולמן הפנימי של הדמויות. לא רק בגלל השיפוטיות שאנו מפתחים כלפי מי שאינם מתקוממים על מר-גורלם ומשלימים עם היותם מוכים ומובסים. התחושות הקשות שמעורר בנו הספר קרובות יותר לגועל ולדכדוך. אין בצידם תובנות עמוקות, שספרות במיטבה מסוגלת להשרות עלינו. אפילו סופו של הספר אינו נקרא כאלגוריה חברתית, ביטוי לזעם על אי-הצדק או סרוב מודע ומנוסח, אלא לכל היותר הוא מעניק קתרזיס רגעי ואישי, חסר מודעות של ממש.
שישה פרקים, הנקראים 'ספרים', בנובלה הקצרה הזו, כל-אחד מהם כתוב כמשפט אחד רצוף. הצורה האמנותית, אם כן, מבקשת לתת ביטוי ייחודי לתוכן. כך נוצר טקסט מתמשך, כאילו אין סוף לחוויה שהוא מתאר, ושבור לחלוטין באמצעות הפיסוק היוצא-דופן, כביטוי לשברון גופם ורוחם של גיבוריו. בספר מהדהדת סמליות נוצרית, שזרה לקורא העברי המצוי. המתרגמת מאירה בעיקר את משמעות שמו. דומה כי הערות נוספות היו יכולות להעשיר את הקריאה. הספר איננו מספק עונג. הוא כושל בהענקת תחושת משמעות שיכולה לעלות מיצירת אמנות, בסדרה את החלקים השונים שמרכיבים את חיינו, כך שיווצר מהם שלם גדול יותר.
קרוא וכתוב 