הניו-יורק טיימס עושה ספירת מלאי לחלומות של התנועה לזכויות האזרח בארה"ב, 40 שנה לאחר המצעד המפורסם שבו נשא מרטין לותר קינג הבן את נאומו "יש לי חלום".
קינג נואם על מדרגות אנדרטת לינקולן; ושינגטון די.סי., 28.8.1963
מי שהיה אז הדובר הצעיר ביותר במצעד, ג'ון לואיס, היום ציר בית הנבחרים מטעם ג'ורג'יה, מספר: "ב-1963 לא היו לנו אתרי אינטרנט, טלפונים סלולריים או פקסימיליות. לא הסתכלנו בסקרים או מדדנו את הדופק של פוליטיקאים. פשוט עשינו. פשוט פעלנו. השתמשנו במה שהיה לנו כדי להניע אנשים". (ההדגשה שלי)
ואילו הסופר, מפיק הסרטים והמבקר נלסון ג'ורג' טוען כי ההיסט במוקד ובטקטיקה הוא אך טבעי: "כיום הצלחה בהנעת אנשים איננה מוגדרת בהכרח כהוצאת 100,000 אנשים לצעוד. עבור חלק מהאנשים היא יכולה להיות 100,000 הקשות באתר באינטרנט, וזה בסדר".
אז יכול להיות שהרשת – שנחשבת לאמצעי מצוין לשינוי חברתי, לא רק על-ידי הפצה המונית של מידע אלא גם בעזרת רשתות 'הפעולה-הישירה' שהיא מאפשרת כדי ליצור דעת-קהל – בעצם מעכבת פעולה? שבמקום לצאת לרחובות אנחנו מקדמים אי-מיילים? שבמקום להפגין אנחנו חותמים על עצומות אלקטרוניות שאיש לא קורא?
אולי הרשת עוזרת לנו לדעת יותר, בעוקפה שומרי-סף של צינורות מידע מסורתיים (כמו עיתונאים, דוברים ועורכים), בגלותה את מה שהשלטון חפץ להשתיק, להצניע או לצנזר. עובדה היא שמשטרים דכאניים חוסמים או מנטרים את הגישה לרשת ומענישים על שימוש דיסידנטי במשאביה. אבל מידע – גם אודות זוועות – לא מיתרגם בהכרח למודעות, והכרה עדיין איננה מובילה לפעולה. היתכן שהרשת במקום להמריץ אותנו לפעול מעודדת אותנו לשבת ולא לעשות?
קרוא וכתוב 
){kind=link}
עם רשת או בלעדיה, שום שינוי אינו אפשרי בלי ביצים (זהו התרגום התקני למילה guts(. במדינה שבה האינטלקטואלים עוסקים בתיאוריות של זכויות האדם כאשר לנגד עיניהם בני אדם נמחקים על "זכויותיהם" – לא נותר לנו אלא לחלום.
הרשת ממלאת היום את התפקיד שמילאו 3,000 היומונים הפריזאיים בתקופת משפט דרייפוס.
היא גם מצליחה באותה המידה.
those who want to quantise 'abstract' profits. Now you can't seize the size of the support of people in some idea by counting the people with signs. Maybe the effect of the net is that it creates many small deeds, that are not visible to your eyes, which are used to see big old-style rallys.
I don't remember who said it, but one of the basic principles of applying rules to the effect of the net is not confuse it with old medias.
הבעיה עם פעולה כהבעה פוליטית באינטרנט היא שהיא מגבילה את עצמה לקהל היעד של "גולשי אינטרנט".
רוב העולם, לפחות זה שהוא נוח להגיב פוליטית ואשכרה לעלות על בריקאדות, לא יושב בבית מול אינטרנט, ורוב אלו שכן מעדיפים לשבת ממוזגים מול המסך מאשר לצאת להפגין בחום שבחוץ.
חוצמזה, מיליון אנשים מול לינקולן מצטלמים טוב יותר להיסטוריה מאשר תצלום של איש/ה מול מסך.
אפשר לפתוח שוב את הדיון על החלשות הסוציום נוכח המדיה אם מישהו מרגיש צורך.
מידע , גם במדיה אחרת, מעולם לא תורגם ישירות ומיידית לפעילות פוליטית. בנוסף, לא כל פעילות פוליטית, תהא מקורה אשר תהא, מובילה לשינוי חברתי.כמוכן, לא חסרים בכלל דוגמאות של יציאה לרחוב, בלי שהתחולל שום שינוי חברתי משמעותי- הפגנות הימין בעת החתימה על הסכמי אוסלו היא דוגמא טובה לכך.
השאלה כאן היא כיצד מתחולל שינוי חברתי, והאם וכיצד השימוש באינטרנט יכול להשתלב בניסיון כזה.
אין כיום שום מודל סוציולוגי שמתאר את תהליך השינוי החברתי מתחילתו עד סופו. הטוב ביותר שניתן לעשות כיום הוא למנות גורמים המשפיעים על הסיכויים של ניסיון כזה להצליח או להיכשל.
למשל: הסיכוי להצליח במהלך של שינוי תלוי במטרת השינוי. ככל שהשינוי מאיים על יותר אנשים כך הסיכוי שהוא יצליח קטן יותר. די קשה לדעת מראש מי ירגיש מאויים ועד כמה.
עוד למשל:הסיכוי להצלחת מהלך של שינוי תלוי במבנה הפוליטי של המדינה הספציפית בה מנסים לחולל את השינוי. מה שיעבוד בצרפת לא חייב לעבוד בישראל, ולהיפך. ברור גם שמה שעובד בדמוקרטיה לא יעבוד בהכרח בדיקטטורה, וצריך לזכור שהדמוקרטיות נבדלות בינהן מאד במידה שהן מאפשרות השפעה פוליטית ע"י הציבור. כך , יכול להיות שהאינטרנט הוא כלי מצויין בארה"ב, אבל מסיבות שונות הוא לא מתאים לגיבוש מחאה חברתית בישראל.או להיפך.
גורם חשוב נוסף הקובע את מידת ההצלחה של ניסיון לשינוי חברתי הוא המידה שבה האליטות הקיימות , או חלקים מהן, מתגייסות או מתנגדות למהלך. ידוע שלא היה שום סיכוי למחאת השחורים בארה"ב בשנות ה-60 אלאמלא תמכו בה חלקים רחבים מהאליטה האמריקאית. כנ"ל לגבי תנועת ההיפים.
מנגד – מחאת הימין בישראל כשלה, וכושלת עד היום (מבחינת המטרות שהציבו לעצמם) בשל התנגדות חריפה של האליטות הקיימות.
האם האינטרנט יכול לשמש למחאה פוליטית בישראל?
די קשה לי להאמין. אני חושב איך אנשים מגבשים את הדיעות שלהם – ומה שעולה לי בראש זה 20 אחוז רייטינג בחדשות ערוץ 2, ו55 אחוז שקוראים את ידיעות אחרונות בסוף שבוע.
לא עולה בדימיוני מיליון איש שמסתובבים ברשת עם שאלה בראש , מאתרים ידע רלוונטי, ומגבשים את הדיעה שלהם בענייני היום…לא, לא סביר.
אבל, מצד שני האינטרנט מאפשר התחברות מהירה וזולה של אנשים בעלי דיעות דומות ומבחינה זו הוא כלי מצוין. הדוא"ל גם הוא כלי זול שיכול לעזור לגיבוש מחאה חברתית.
בייחוד חשוב לזכור שהאליטה הישראלית – התרבותית, הפוליטית, בהחלט מחוברת לרשת ואפשר אולי להשפיע עליה דרך הרשת, אולי אפילו יותר מאשר ע"י הפגנות סוערות.
במדינת ישראל, עדיף אולי לשלוח א-מייל מאשר להפגין. זה פחות כואב…
נסיוני מאשר – האינטרנט יכול לאפשר הפצת תודעה פוזיטיבית של שמחה. יש לנו נסיון מאד חיובי עם קהילת אדמה. המתכון – שילוב של תקשורת רגשית עם עצות מעשיות שיוצר תחושת קהילה ומאפשר להתקדם קדימה. אני שייך למפלגת הבעד. קשה לעשות מחאה, אך ניתן לפעול באהבה
שפע ברכה
אמנון
אני מסכים עם הקביעה שהרשת מאפשרת לגופי מחאה להרגיש שהם "עושים משהו" בזה שהם מפיצים את רעיונותיהם לציבור במקום לפעול בדרכים אחרות. אבל השאלה היא – לו לא היתה קיימת הרשת, האם היו עושים משהו?
כנראה שכבר לא נראה אלפים יוצאים לרחובות, וגם אם כן, זה כבר לא מזיז לשכבת בעלי ההון והפוליטיקאים המושחתים שהשתלטה על כדור הארץ. כל אחד לעצמו. השיטה הקפיטליסטית ניצחה ובני האדם הפסידו.
יגידו שאני פסימי, יגידו שאני שלילי, אבל דומני שחובת ההוכחה במקרה זה לא עלי 🙂
אתם באמת מכירים מישהו שהושפע מקבוצת אנשים שעמדה עם שלט איפהשהו?
אז מה נשאר לנו? ללמוד, להפיץ את רעיונותינו, לחנך, לתת דוגמה אישית. כל עוד לא מגבילים את חוןפש הביטוי בשם ה"ביטחון" (של מי?).
הרשת היא מדיום מצויין לכך. ואולי, יום אחד…