גדעון לוי מתפייט היום בהארץ על האופן מעורר הכבוד שבו קיבלה הקהילה החרדית את הפיגוע המחריד. הסיבה: החרדים לא חיפשו להאשים את מחולליו אלא התבוננו פנימה וחיפשו בעצמם את האשם.
בלי להיכנס לבעייתיות הכללית יותר ב"טיעון", לוי לוקה במום מאד אנטי-הומניסטי: הוא משתמש בחרדים כדי לאשש תזה. ההאשמה העצמית של החרדים איננה מנותקת מתפיסת עולם כוללת. היא חלק מצידוק הדין, עמדה תיאולוגית שמאפשרת לדבוק באמונה גם לנוכח הזוועות הגדולות ביותר, גם אחרי השואה, בחפשה את הטעמים להן בחטאים האנושיים.
העובדה שהחרדים אינם מאשימים את מחוללי הפיגועים אלא את עצמם (או אותנו, החופשיים, במקרה הנפוץ יותר) נעדרת כל אמירה פוליטית מן הסוג שלוי מבקש לבסס, לגבי המוטיווציה של מבצעי הפיגועים. אבל כדי לעשות זאת, הוא מוכן לגייס כל דבר. גם להוריד לדרגת מכשיר את הקהילה החרדית ואת תפיסת עולמה. העיקר שגם החילונים יאשימו את עצמם. לוי מזכיר את שנאת החילונים לחרדים, אך חוטא בעצמו בחטא של הפיכתם למכשיר. בדרך להוכחת התזה הכול כשר. אבל די מסריח.
קרוא וכתוב 
כלומר היחס והתגובה שלהם. אצילות שלא נראית כאן במחוזותינו. לא אצל הדתיים החמאסניקים אחרי רצח אחד מבכיריהם ולא אחרי רצח החילוניים פה (למרות שפה ושם יש כמה דוגמאות כאלו ואחרות). אבל שקהילה שלמה עושה זאת, כמו החרדים, זה מעורר השתאות.
מי היה מאמין שאמצא עצמי מגן על גדעון לוי. או אולי איני מגן על לוי עצמו, אלא על הבנת הנקרא.
מה שלוי טען במאמרו הוא דבר פשוט: החרדים מאמינים – אם כי אינם מתימרים לפענח את שיטתו של הקב"ה – שיש שכר ועונש. ומכאן שגם על הנפגע לעשות חשבון נפש, ולשאול למה זה הגיע לו, היכן חטא. יש לכך משמעות פוליטית בחברה צדקנית כמו זו שאנו חיים בה, חברה שהטיעון המוסרי היחיד שלה הוא "העולם כולו נגדנו" וממילא אנחנו תמיד בסדר.
שמאלנים מסוגה של כרמי נפגעים אישית (לא פיסית כמובן, מעטים מהם נוסעים באוטובוסים) מהטרור הערבי, עוד יותר מהישראלי הממוצע: איך הערבים האלה מעיזים לפגוע בנו, הם מתקשים להבין, כשיש ישראלים יפים ונאורים כמונו? יהודים אמיתיים, לעומת זאת, מפשפשים במעשיהם הם ולא מכים על חזה הזולת.
החפצה איומה בחרדים כדי להחיל עליהם
את ההנמקה שלו.
אין כאן שום אצילות. כך בדיוק הם נימקו את השואה.
ניסיון לפתור את הדיסוננס הקוגינטיבי. הרי אי אפשר לכפור בקיומו של האל וכו'.
כנעמה כרמי כן המכנה עצמו האדמו"ר הזקן, ולא תבדל גם האמנית משוררת רונית.
הפילאסופית כרמי, הדבקה בהומניזמוס התפל והדל, לא תוכל שאת את מוראות הקהילה. את חמתה על אלו המתכנים חרדים היא שופכת על גדעון לוי.
אבל מה תשוקתה של הפילאזופית הידועה?
מדינה דמוקרטית חילונית לבני דמותה אשכנזים ציונים חילונים.
והאדמו"ר הזקן?
אתה מבזה קודשי ישראל, ציוני בכל מאדך,
לבך הוחרם בידי אדוניך בני עוולה כשרון וכביבי.
תגובת החרדים צועקת עוד יותר על רקע תגובת ממשלת ישראל, על רקע הפער בין הכאב השקט של הנפגעים לתאוות הנקם של השליטים. אני מרשה לעצמי להמר שגם אם אוכלוסיה אחרת הייתה נפגעת, גם היא היתה מגיבה בשקט יחסי (יחסי לפיגועים קודמים). הפעם זה איכשהו נראה הרבה יותר כמו משחק סכום אפס, המעגל של פיגוע-סגר-מרד-חיסול-פיגוע-ביתור-פיגוע הולך ונהיה קטן ואבסורדי יותר ויותר. תאוות הנקמה הוכיחה עצמה רק מתנאי לעוד אלימות, ומה שנשאר הוא הכאב השקט
מצחיק אותי גדעון לוי. אין ציבור שיותר שונא ערבים מהחרדים (אפילו המפד"לניקים שונאים פחות). אין ציבור שיותר שונא "אוהבי ערבים" (כגדעון לוי) יותר מהחרדים.
ככה מוכיחים כל הסקרים.
נכון שהם מאשימים את עצמם (או יותר נכון את החילונים), אבל כפי שהכותבת אמרה, זה נובע מסיבה תיאולוגית אחרת לגמרי, לא ממחסור בשנאה.