קרוא וכתוב

לבי עם תמי ארד, אשר קובעת כי עסקה עם החיזבאללה כעת משמעה ויתור על רון ארד. ישראל, ככל מדינה, חייבת לעשות את מרב המאמצים על-מנת לדאוג למי שהיא שלחה להילחם עבורה, גם אם המלחמה עצמה היתה לא צודקת. האם עליה לעשות "הכול"? מדינה דמוקרטית אף פעם איננה רשאית לעשות "הכול", מפני שאת טווח הפעולות המורשה שלה מגבילים כמה ערכי יסוד, המתבטאים, בין השאר, בזכויות אדם בסיסיות.

אסור לה, למשל, לחטוף אנשים כדי שישמשו לבני-ערובה. זהו איסור מוסרי, על התייחסות אל אדם כאל כלי, שיש לו גם ניסוח משפטי מוחלט. המשפט ההומניטרי הבינלאומי (המכוון את פעולותיהן של מדינות בעת מלחמה), אוסר ללא סייגים על נטילת בני-ערובה.*

בן ערובה באירן. הלסדום היינו, הלעמורה נדמינו?

ישראל חטפה בזמנו 21 בני-ערובה לבנוניים. לא ידענו על זה. הם הוחזקו בסודיות מוחלטת במשך למעלה מ-10 שנים, על-מנת לשמש "קלפי מיקוח" במשא-ומתן עם החיזבאללה. לאחר מכן זה נחשף, אושר פעם אחת בבג"ץ בהחלטה מחפירה (של שופטי הרוב ברק וקדמי מול דעתה החולקת של דורנר), ולאחר-מכן נאסר בבג"ץ נוסף, שבו הפך אהרון ברק את החלטתו הקודמת וקבע כי אין להחזיק בני-אדם כקלפי מיקוח. בינתיים שוחררו רובם של העצורים, שחלקם פשוט היו דרך מקרה במקום עת צה"ל פשט עליו. אחד מהם נהפך לקטטוני במשך שנות המעצר הארוכות. נותרו דיראני ועובייד, שמשך זמן הוחזקו במתקן 1391 הידוע לשמצה, והכנסת הכשירה את החזקתם ע"י חוק לוחמים בלתי-חוקיים. (חוק לא רק פסול אלא גם מיותר, שכן אותם עצמם התיר בית המשפט להוסיף ולהחזיק כעצירים מינהליים).

יש הרואים באיסורים הללו, המוטלים על משטרים שמבקשים להיקרא דמוקרטיים, חולשה שאיננה מאפשרת להם להתגונן. אני סבורה כי זהו סוד חוסנה של הדמוקרטיה. התפרקות מה"נשק" המוסרי הזה משמעו, למעשה, אימוץ שיטות הפעולה של אויביה.

אבל כעת עומדת על הפרק השאלה לא רק האם להוסיף ולהחזיק בדיראני ובעובייד, אלא גם האם להחזיק את שאר הנעדרים בלבנון (שלפחות לגבי אחד מהם יש מידע מבוסס שהוא בחיים) כבני-ערובה למידע אודות רון ארד. אינני מקנאת במי שצריך לקבל את ההחלטה. דילמה מוסרית, על-פי הגדרתו של דני סטטמן,** היא סיטואציה שבה מה שלא תעשה יהיה רע מבחינה מוסרית, או במובן רחב יותר, שלפחות אחת מן האופציות הניצבות בפניך היא רע מוסרי. זה לא אומר שאין לה פתרונות רעים יותר ורעים פחות. להפוך גם את מי שעדיין חי לקלף מיקוח תמורת מידע על מי שהסיכויים שהוא עדיין בחיים פחות מקלושים, נראה לי כפתרון הפחות מוסרי.

* – סעיף 3.1b לאמנת ז'נווה הרביעית
** – סטטמן, דניאל. דילמות מוסריות. ירושלים: מאגנס, תשנ"א