מזרחמערב – 50 מספרים בוחרים סיפור. עורך: אמנון שמוש, הוצאת "אביב", 1998, 512 עמ'
הרעיון לבקש מסופרים לבחור סיפור משלהם וכך להרכיב אנתולוגיה הוא מצוין. אלא שלא ברור האם אמנון שמוש ביקש מהם לבחור את הסיפור שהם אוהבים ביותר (למעשה שניים, מהם בחר הוא את זה שיופיע), את זה שבעיניהם הוא הטוב ביותר, או שמא – וזה הניחוש שלי – את זה שמתאים לאנתולוגיה "מאוזנת" על-פי מוצא הכותבים, לכבוד יובל לישראל. משמע, לכפוף את הערך האסתטי לעיקרון ברירה אחר, שבא לשרת איזון חברתי ולכפות אותו על הספרות. אחרת איך אפשר להסביר שאת עמליה כהנא-כרמון, למשל, מייצג הסיפור 'האנייה "נגבה" החליקה מלכותית', ולא 'נעימה ששון כותבת שירים', נניח, שהוא מפניני הסיפור הקצר שנכתב במקום הזה, יהא זה בידי אשכנזי או מזרחי, גבר או אשה?
כל אנתולוגיה היא ביטוי לטעמו של העורך, וכל עורך היה בוחר הרכב שונה של סיפורים. מצאתי ב"מזרחמערב" כמה סיפורים שאני אוהבת מאד. אבל באסתטיקה אין עוסקים בטעם אלא בערך. ניתן, אולי, להתווכח על הקריטריונים שיוצרים ערך אסתטי-ספרותי, אבל דומה שלא יהיה ויכוח על כך כי מוצא הכותב אינו אחד מהם. אנתולוגיה ייצוגית שבאה לכבד את הספרות העברית במלאת 50 שנה למדינה היא בעייתית בפני עצמה, משום ששיקולי העריכה שלה יערבו בהכרח עניינים זרים לערך הספרותי ככזה.
שמוש מדייק כשהוא קובע, בהקדמתו לספר, כי הספרות אינה מנותקת מהחברה והתרבות. במובן זה, קנון והיררכיה נקבעים ודאי גם לפי מגמות חברתיות שליטות, ויש לשער כי קולם של ייצוגים "אחרים" נדחק לשוליים גם באמנות. אבל התקינות הפוליטית היתרה שכופים על האמנות, הספרות במקרה זה, להתיישר על-פיה, היא בעייתית ככל קריטריון חוץ-אמנותי שמנסים לאכוף על האמנות. ספרות היא טובה או לא. האם מוצאו של א"ב יהושע, סופר נחשב וחתן פרס ישראל, הוא המכשיר אותו להיכנס לאנתולוגיה של שמוש? הרי זה מגוחך ממש.
שמוש אינו מתיימר לסכם 50 שנות סיפור קצר עברי אלא להציג זווית אחת שלו, כפי שהיא מצטיירת בעיניו, מנקודת ראותו. אבל כאשר משתמשים במוצאו של הכותב, או במינו, כעיקרון סלקציה, האמירה היא חברתית, לא ספרותית. הערך האמנותי הופך כאן כלי שרת למטרה אחרת – של "איזון" או "פיצוי". וזוהי אנטי-תזה לכל אמירה אמנותית. אני נוטה להאמין ששום יוצר לא ירצה לקבל מעמד והכרה רק בשל מוצאו או מינו, או כל משתנה לא-רלוונטי אחר, ולא בשל ערכה של יצירתו. אמת, לעתים משתנים כאלו, או משתנים חברתיים אחרים, דוחקים לשוליים סוג מסוים של אמנות. אבל הטענה שספרות טובה לא מצאה את דרכה להכרה אך ורק בשל מוצאו של הכותב דורשת הוכחה. לי נדמה שאותם סופרים ב"מזרחמערב" שהתוצר שהספרותי שהנפיקו היה ראוי לכך, זכו להכרה שמגיעה להם.
בעיה קשה יותר היא ששמוש איננו ממש חושף את עיקרון הסלקציה שלו. רק שם הספר מרמז עליו, ולכאורה גם המבוא, שבו הוא אומר על הספרות העברית שהיא "תיראה אחרת למסתכל עלי ממזרח, ממערב…" אבל ממהר לטשטש את קביעתו במשפט הבא: "מביתי בקצה צפון ראיתיה כך" (שמוש הוא חבר קיבוץ מעין ברוך – נ"כ). כלומר, המוצא הופך פתאום לנקודת מבט גיאוגרפית. אבל כשהוא מציג את הסופרים עצמם, במספר שורות, הוא טורח לספר לא רק היכן כל אחד מהם נולד, אלא גם היכן נולדו הוריהם, במקרה ביש-המזל בו הם נולדו בישראל וכך היטשטשה במעט ההבחנה שהוא כה מנסה להבליט. כך שאנו מתוודעים למי ש"נולד בירושלים, לאב מאפגניסטן ולאם משפחת אלקלעי הספרדית" ולמי ש"נולדה בתל אביב, להורים ממצרים. האב ממשפחה חברונית". מזל שמי שאמו מרומניה ואביו מאוסטריה נולד בבולגריה וכך יכול היה להיכנס לאנתולוגיה על תקן ספרדי. עיקרון הסלקציה הגלוי-סמוי רק מגחיך את הסיטואציה, והופך אותה לאחת מאותן סיטואציות שבהן כולם יודעים שכולם יודעים אבל אף אחד לא מדבר על זה. זאת לא נראית לי בדיוק הדרך הנכונה להעביר את הטענה ש(גם) הספרות העברית סובלת מאפליה עדתית. מדוע להחביא את הטענה הזו? אם אכן זוהי עמדתו של שמוש, היה יותר מכובד לבוא ולומר לנו בגלוי: אני מנסה לתקן באנתולוגיה הזו את העוול שנגרם ליוצרים ממוצא מזרחי, בכך שהם לא קיבלו חשיפה מספקת. ואני חושב שכך צריך לבחור יצירות לאנתולוגיה שנועדה לעשות זאת: לשזור אותן שתי-וערב על-פי המוצא.
אחת התוצאות של ההחלטה הכפולה של שמוש – הן לבחור כעיקרון סלקציה ספרותי את המוצא העדתי, הן לטשטש את בחירתו זו – היא שרשימה זו, למשל, דנה כמעט רק בה, ולא בסיפורים עצמם. וזה כבר באמת חבל.
קרוא וכתוב 