מוצ"ש, סמוך לחצות. אנחנו בדרכנו מבית הכרם הביתה. ברח' החלוץ עומדים. לפנינו רכב 4X4. חתול שולח את ראשו לכיוון הכביש, מתבונן בסקרנות בנעשה, שוקל אם להתקרב, וחוזר אל המקלט הבטוח מתחת לרכב החונה בצד. אשה צעירה יוצאת מה-4X4, מסתכלת, וחוזרת. אחרי כמה דקות אני שואלת: מה קרה? ד' אומר לי שיש שם חתולים. בינתיים ממול נוסעים. וכשהרכב שלפנינו מתקדם, אנחנו רואים שנכון יותר היו. לפחות אחת. ערמת פרווה שמוטה על הכביש, דרוסה. הרגליים למעלה, מתנועעות אט-אט, בכאב. אני קופאת. כשאנחנו עוברים אני לוחשת לד' : תעצור. רציתי לראות אם אפשר לעשות משהו. לפחות להזיז אותה מהכביש. אבל ה-4X4 שלפנינו עושה זאת. שתי הנשים שבתוכו עוצרות בצד. אנחנו ממשיכים. ראשי בין ידי. אני לא רוצה לראות יותר שום דבר. לעולם. והתמונה הזאת תרדוף אותי כל הלילה, כל היום כולו.
ערמת פרווה קטנה, בשחור לבן, על הכביש.
חתולה שלי אלמונית. אני כל-כך מקווה שזה לא כאב נורא, שזה נגמר מהר, חייך הקצרים. שתנוחי לך עכשיו בשלום.
ולמה זה טורד את מנוחתי כל-כך, תמיד, כשלידי גועש הרשע. כשמסביבי מתים, חולים, סובלים.
בגלל חוסר האונים. ומפני שבניגוד לבני אדם, הם אף פעם לא מעוללים רע לאיש. ובסוף נשארים ערמת פרווה על הכביש.
