קרוא וכתוב

עֶרֶב רֹאשׁ הַשּׁנָה. לְיַד הַבַּיִת הַנִּבְנֶה
נִשְׁבָּע אָדָם לֹא לַעֲשׂוֹת בּוֹ עָוֶל
וְרַק לֶאֱהֹב בּוֹ.
חֲטָאִים שֶׁהָיוּ יְרֻקִים בָּאָבִיב
יָבְשׁוּ בַּקַּיִץ וְעַכְשָׁו לוֹחֲשִׁים.

אָז רָחַצְתִּי אֶת גּוּפִי וְעָשִׂיתִי אֶת צִפָרְנַי,
גְּמִילוּת חֶסֶד שֶׁל אֱמֶת שֶׁאָדָם גֹּומֵל
לְעַצְמוֹ בְּעוֹדוֹ חַי.

מָה אָדָם? בַיוֹם מַתִּיר לְמִלִּים
אֶת אֲשֶׁר בַּלַּיְלָה הָפַךְ לְכַדּוּר כָּבֵד.
מָה אֲנוּ עוֹשִׂים הָאֶחָד לַשֵׁנִי,
מָה עוֹשֶׂה אָב לִבְנֹו וּמַה בֵּן לְאָבִיו.

וְאֵין בֵּינוֹ וּבֵין הַמָּוֶת
אֶלָּא, כְּסוֹלְלַת עוֹרְכֵי דִּין נִרְגָּשִׁים
זֶה לְיַד זֶה, חוֹמָה שֶׁל מִלִּים.

וְהַמִשְׁתַּמֵשׁ בָּאֲנָשִׁים כִּבְיָדִיוֹת אוֹ שְׁלַבֵּי סֻלָּם,
עוֹד מְעַט יִמְצָא עַצְמוֹ מְחַבֵּק מַקֵּל עֵץ
וְאוֹחֵז יָד כְּרוּתָה מִגּוּף
וְמוֹחֵק דִּמְעוֹתָיו בְּשֶׁבֶר חֶרֶס.

יהודה עמיחי