אני לא שולטת לחלוטין בזהותם של כל סגני השרים במשלה. אבל מרגע שראיתי אתמול בטלוויזיה את מופע האימים של צבי הנדל, שממנו למדתי כי הוא מכהן כסגן שרת החינוך, הבנתי כי הכל יכול להיות. (הבנתי את זה כמובן הרבה קודם, אבל זה נשמע טוב).
הנדל איים להוציא את ספריו של נתן זך מתכנית הלימודים בבתי-הספר, מכיוון שהנ"ל הוא בין העותרים לבג"ץ לחקור את ההתנקשות בשחאדה, שגרמה למותם של 14 אזרחים בעזה.
בבריה"מ רדפו במשך שנים סופרים ומשוררים וספריהם הוחרמו. חלקם הצליחו להבריחם למערב ולפרסמם שם. גם ישראל פירסמה בזמנו רשימה של ספרים אסורים בשטחים. שלא להזכיר מקומות שבהם עשו לספרים דברים אחרים.
כוחה של המילה הכתובה, של הרוח החופשית, תמיד איים על השלטון. את הזכות הגדולה לומר לא מנסחים הסופרים והמשוררים יפה מכולם.
ראיתי גם את יוסי שריד אתמול בטלוויזיה, אש להבה. צריך רק להזכיר שהחטא הקדמון בעניין של התערבות הדרג הפוליטי בתכנית הלימודים, ברמה הפרטנית, שייך לו. אלא מה, כמו כל הפוליטיקאים הוא סומך על זכרונו הקצר של הציבור. חוץ מזה, הוא הרי התערב לצד ה"נכון".
והמשוררים? הם ימשיכו. הם לא זקוקים לחסדיו של השלטון.
בַּיָּמִים הָאֲפֵלִים,
הַאִם גַּם אָז יוּשַׁר עוֹד שִׁיר?
אָכֵן גָּם אָז יוּשַׁר עוֹד שִׁיר.
עַל הַיָּמִים הָאֲפֵלִים.
(ברטולד ברכט)
