קרוא וכתוב

ישראל במשפט – שמעון אגרנט והמאה הציונית מאת פנינה להב. עם עובד 1999, 437 עמ'

הצירוף הידוע ביותר שנקשר לשמו של נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט הוא קרוב לוודאי 'ועדת אגרנט', ועדת החקירה הממלכתית בראשותו שהוקמה לחקור את מלחמת יום-הכיפורים, וזכתה לביקורת על שעצרה את האחריות למחדל בדרג הצבאי בעודה משחררת מאחריות את הדרג המדיני. אך את התהילה המקצועית הביאו לאגרנט עשרים ושבע שנותיו בבית המשפט העליון, המורשת של חירויות הפרט שהטמיע אל תוך הפסיקה הישראלית וכמובן פסקי-הדין שכתב. בין השאר, ישב אגרנט בערעורי קסטנר ואייכמן שהביאו את שואת יהודי אירופה לפתחו של בית-המשפט העליון, סבר כי אל לו לבית-המשפט להכריע בשאלת "מיהו יהודי" בבג"ץ שליט שבעקבותיו תוקן חוק השבות, פסל סגירת עיתון בפסק-דין שהכניס אותו לפנתאון של מגיני חופש הביטוי, אך גם אסר (לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל) על מפלגה להתמודד בבחירות.

שמעון אגרנט (צילום: יצחק גורן)

בערעור אייכמן כתב אגרנט את החלק של פסק-הדין שדן בשאלת הסמכות של בית המשפט הישראלי לשפוט אותו. במלאכת מחשבת ארג אגרנט את הרעיון של סמכות השיפוט האוניברסלית לכדי פסק-דין שנלמד מאז בעולם כולו, המבסס את סמכותם של בתי-דין מקומיים לשפוט על פשעים נגד האנושות.

אך פסק-דינו הידוע ביותר של אגרנט הוא ככל הנראה קול העם, שבו פסל את סגירת עיתונה של המפלגה הקומוניסטית בידי שר הפנים, עיגן את חופש הביטוי כזכות חוקתית עילאית וקבע את מבחן הוודאות הקרובה (לסיכון שלום הציבור) כמבחן היחיד להגבלתו. חופש הביטוי הוא אינטרס פרטי מובהק של כל אדם,

"לתת ביטוי מלא לתכונותיו ולסגולותיו האישיות: לטפח ולפתח, עד הגבול האפשרי, את האני שבו; להביע את דעתו על כל הנושא שהוא חושבו כחיוני בשבילו; בקיצור – להגיד את אשר בליבו, כדי שהחיים ייראו כדאיים בעיניו".

פסק-הדין "קול העם" ופסקי-דין אחרים שכתב, יכולים לסמן את תחילת הגישה האקטיביסטית של בית-המשפט העליון, הבוחן את פעולת הרשות לא רק באמת-המידה של הסמכות שיש לה לנקוט בה אלא גם באמת-המידה של סבירות החלטתה. אגרנט נתן את הטון ביצירתה של "מגילת זכויות שיפוטית": מערכת של תקדימים משפטיים שהסתמכה על מגילת העצמאות כמבטאת את ערכי האומה, שבהיעדר מגילת זכויות חוקתית פורשו עקרונותיה כמורי דרך משפטיים. פריצת-דרך זו מתגלה רק במבט לאחור, שכן בתקופה שבה נכתבו פסקי-הדין הללו היטלטלה החברה הישראלית הצעירה בין תהפוכות רבות ולא הקדישה מזמנה לבשורת זכויות-האדם שיצאה מבית-המשפט העליון. שנים עברו בטרם החלה האקדמיה לכתוב על-כך והתחיל בית-המשפט העליון עצמו, בראשות מי שכיום מכהן כנשיאו, לצטט מ"קול העם" ולהסתמך עליו בגישתו האקטיביסטית.

להבדיל, בהלכת ירדור שעניינה הערעור – שנדחה – על פסילת הרשימה הערבית 'אל-ארד' מלרוץ בבחירות לכנסת, הציג אגרנט עמדה שמרנית יותר ואימץ את העיקרון של דמוקרטיה מתגוננת. זאת למרות שדווקא בעניין ירדור החוק היבש (או נכון יותר היעדרו) יכול היה להיות לו לעזר בביטול הפסילה. בפסק-דינו בפרשת ירדור לא קיבל אגרנט את דעת המיעוט של השופט חיים כהן אשר קבע כי בהעדר חוק מפורש אין לפסול רשימה, ואישר את פסילתה (אם כי כמה שנים קודם לכן ביטל את החלטת רשם החברות שלא לרשום את אותה קבוצה כחברה בע"מ). אפשר להסביר את שמרנותו של אגרנט בכך שבאותה עת כיהן כבר כנשיא בית המשפט העליון וחש בכובד האחריות על כתפיו. להב מציעה לפרש את קביעתו כי יהדותה של המדינה היא בגדר נתון קונסטיטוציוני שאין להרהר אחריו (ועל-כן הקוראים עליה תגר אינם רשאים להתמודד בבחירות לפרלמנט שלה – נ"כ) גם לאור המחלוקת הקודמת בין דתיים לחילוניים, בפרשת תל-גיבורים, שבעקבותיה הטיל יצחק רפאל מהמפד"ל דופי ביושרה של מערכת המשפט (לדרישת אגרנט התערבה הממשלה במשבר וגינתה את התבטאותו של רפאל). מכל מקום, לא לראשונה בחייו העדיף אגרנט את הזהירות על-פני עוז הלב בשעת ספק.

כותרתו של השער הראשון של הספר – "בין שני המגנטים" (הלקוחה מביאליק) – הולמת את היטלטלותו של אגרנט בין כמה זוגות של שני מגנטים, או שתי רשויות, בשלבים שונים של חייו: ארה"ב וישראל, האתוס הציוני-הקולקטיביסטי אל מול זכויות הפרט, הפורמליסטיקה המשפטית מול הגישה הנוטעת את המשפט בהקשר חברתי-היסטורי טעון ערכים, האקטיביזם השיפוטי לעומת הריסון השיפוטי. אגרנט, יליד ארה"ב שהתחנך על ברכי התנועה הפרוגרסיבית האמריקאית היה ציוני נלהב. הוא אחראי, דומה, להרגלם של שופטים עליונים בישראל לכתוב פסקי-דין מלומדים ובעיקר ארכניים להחריד, נטייה שנימק בצורך להעלות את רמתו של השיח המשפטי בישראל אך ככל הנראה שיקפה בעיקר העדפה אישית להעמקה אינטלקטואלית. אבל פסקי הדין ה"ארוכים" של אגרנט משתווים לפסקי-דין ממוצעים לחלוטין כיום…

פרופ' פנינה להב

פנינה להב שחיברה את הביוגרפיה של אגרנט, היא פרופסור למשפטים באוניברסיטת בוסטון, חוקרת בעלת שם בהיסטוריה של המשפט ומרצה למשפט חוקתי. הביוגרפיה שכתבה בהירה, קולחת ובעיקר מרתקת, ומפגינה את כשרון הכתיבה שלה לא פחות מאשר את התמצאותה בתחום עיסוקה. יחסה האוהד אל אגרנט ניכר אך לא מפריע לה לנקוט ביקורתיות זהירה כלפי מושא מחקרה, שכפי שמצביעה כותרת הספר לא פחות משהוא אגרנט האיש הוא המשפט הישראלי והאופן שבו הוא משקף את תקופתו. כך, למשל, קשה לתאר היום שופט שיהיה חבר בארגון לא-לגאלי (ההגנה, בזמנו). הפרספקטיבה ההיסטורית שלהב מיטיבה לתאר שופכת אור לא רק על היווצרותה של המסורת המשפטית בישראל אלא על התגבשותה של החברה עצמה, בעיות היסוד שהעסיקו אותה והפשרות שנמצאה עושה בדרך, שחלקן התגבשו לכלל מסורת וחלקן התנפצו בפניה בסופו של יום. באותם ימים נולדו הוויכוחים והמחלוקות שמלווים אותנו עד היום: מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה (בדוח שכתב ביסס אגרנט את מעמדו העצמאי כנאמן של טובת הציבור, ותרם תרומה מכרעת לביצור שלטון החוק בישראל), דת ומדינה, נטייתה הרעה של הפוליטיקה להתערב במשפט והתקפותיהם של הפוליטיקאים על השופטים.

את כל אלו טווה להב כמעט כסיפור מתח יחד עם ההתחבטויות וחולשות האנוש, יסורי הנפש של המתנגד לעונש מוות שגזר אותו על אייכמן וכאבי הלב של מי שמתוך אחריות אישית מינה עצמו לעמוד בראש ועדת החקירה של מלחמת יום-הכפורים ונמצא מול מתקפה פרועה של העיתונות, שעל חופש-הביטוי שלה הגן כארי עשרים שנה קודם לכן. לא רק מי שמתעניין בהיסטוריה של המשפט אלא כל מי שמתעניין בחברה הישראלית, ימצא את "ישראל במשפט" ספר חשוב ושובה-לב.

כל ביקורות הספרים