האם אפשר להצדיק את חוק השבות, כחוק הגירה של מדינה ליברל-דמוקרטית?
חוק השבות מסמל בעיני רבים את אופיה היהודי של מדינת ישראל. גם מי שמחזיק בעמדות "מתקדמות" כביכול, מצדיק על-פי-רוב את קיומו על בסיס מה שאכנה הטיעון מן הריבונות, המקובל במשפט הבינלאומי כיום. על-פי טיעון זה, זכאית כל מדינה לקבוע את חוקי ההגירה שלה מתוקף ריבונותה. המשמעות המעשית של מוסכמה זו – כי למדינה יש שיקול-דעת בהחלטה אילו זרים לקבל ואילו לדחות – מרוקנת מתוכן מעשי את הזכות להגר במובנה המלא. שכן יהיה זה אבסורד להצהיר על הזכות לצאת ממדינה, אם אין לצידה זכות משלימה להיכנס אל מדינה אחרת, אלא אם כן יש בנמצא מדינות המתירות כניסה חופשית.
במשפט הבינלאומי הקלאסי, האזרחות אינה אלא מושג משפטי המתווך בין היחיד למוסדות הבינלאומיים, כאשר רק למדינה יש זכות עמידה מול מוסדות בינלאומיים, כמייצגת את אזרחיה. אולם מאז מלחמת העולם השנייה הולך ומתבסס במשפט הבינלאומי הרעיון כי לא רק מדינות, אלא גם יחידים, זכאים לתבוע זכויות מן המוסדות הבינלאומיים. מגמה זו מסתמנת בפרוטוקול האופציונלי (הראשון) לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, הממסד מנגנון תלונות של יחידים נגד מדינותיהם על הפרת הוראות האמנה, ובבתי-המשפט האזוריים והבינלאומיים לזכויות האדם. אל בית-המשפט האירופי לזכויות האדם, למשל, יכול אזרח לפנות לאחר שמיצה את הליכי הצדק במדינתו, ולבית-המשפט יש סמכות לאכוף את החלטותיו על המדינות החברות. בית-המשפט הפלילי הבינלאומי, שהאמנה שכוננה אותו נכנסה לתוקף ביולי 2002, מאפשר להעמיד לדין גם יחידים על רצח-עם, פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות ופשעי תוקפנות.
יתרה מזאת, גם אם מקבלים את ההנחה שעל-פיה אזרחות היא נכס השייך למדינה, ושהיא רשאית להעניק או לשלול אותה, עדיין עולה השאלה האם כל דרך שבה מעניקים או שוללים זכות היא מוצדקת, ומהם קריטריונים הוגנים.
ספר זה בוחן את חוק השבות ואת השאלות המוסריות והפוליטיות שהוא מעלה בכליה התיאורטיים והמתודולוגיים של הפילוסופיה הפוליטית. הפנייה אל הניתוח המושגי הנקי ואל מסקנות שעשויות לעלות ממנו תאפשר, כך אני מקווה, לחרוג מעבר לסבך הרגשי שמעורר הנושא, ולדון באופן בהיר ושיטתי יותר בבעיה ובהקשרה. אני מאמינה כי דרך זו תאפשר הבנה והתמודדות מוצלחת יותר עם הבעיות המתעוררות כאשר ניגשים לבחון את חוק השבות.
דיון זה נעשה במסגרת הנחותיה של התורה הפוליטית הליברלית, מתוך ניסיון לבחון אילו מסקנות עקיבות, בתחום מדיניות ההגירה, ניתן לגזור מהנחות היסוד של הליברליזם הפוליטי: אוניברסליזם, נייטרליות ושוויון בין כל בני-האדם.
עיצוב עטיפה: יעל בר-דיין על העטיפה: בול בעיצוב גבריאל שמיר
בפועל, דומה כי מתקיימת חריגה מהנחות אלו: המדינות הליברליות מחילות שוויון בין אזרחים, לא בין בני-אדם, ומנהיגות העדפה בין המבקשים להגר אליהן. השיח הפוליטי הליברלי מתייחס רק, או בעיקר, לאופן שבו יש להסדיר את היחסים המוסריים בין מי שכבר חברים במדינה; לקריטריונים שעל-פיהם מכריעים בתביעות מתנגשות מצידם; ולעקרונות החלוקה הנאותים של הטובין. שיח זה מקבל את הקהילה (לרוב, המדינה) כנתונה, וכקודמת לשאלות של צדק והוגנות: מה הוגן ומה צודק הן שאלות הנשאלות בתוך קבוצה פוליטית מסוימת.(1) משמעות הדבר היא כי למרות שהאזרחות היא תנאי לקבלת כל הזכויות והחובות, אין לנו בסיס לשפוט על-פי אילו קריטריונים יש לחלק אותה עצמה. חלוקה זו – קרי, קבלת חברים חדשים למסגרת החברתית-המדינית – היא העיקרון העומד בבסיס כל מדיניות הגירה. ברמה התיאורטית עוסק אפוא הספר בהיבט פוליטי חסר בתורה הפוליטית הליברלית.
לכל בחירה יש מחיר, ובחירה עקרונית לעסוק בסוגיה זו בתחום חלותה של תיאוריה מסוימת איננה יוצאת מכלל זה. לבחירה בליברליזם יש יתרונות ואף חסרונות, אך זוהי בחירה מודעת ונורמטיבית. יותר משהוא שם פרטי, ליברליזם הוא שם משפחה של זרמים רבים המרכיבים אותו. בגירסה שאני מצדדת בה, הליברליזם הוא אינדיווידואליסטי (כלומר, נקודת המוצא שלו היא היחיד וטובתו), ומבוסס-זכויות (כלומר, מאמץ זכויות כקריטריון לצדק מחלק). הוא גם נייטרלי (כלומר, לא מקדם תפיסה ערכית זו או אחרת אלא מאפשר למגוון רחב שלהן להתקיים בתנאים של הזדמנות שווה), אף שהוא עצמו מחזיק בשני עקרונות סובסטנטיביים: חירות ושוויון. הקשר ההדוק בין הליברליזם לחירות אישית, שמשתמע בבירור כבר מן המושג עצמו, מבאר את הליברליזם כשיטה חברתית הרואה ביחיד את מרכזה, ונועדה להבטיח את חירויותיו ולסייע לו במימוש יעדיו מבלי לפגוע באחרים. חירויות אלו מובטחות באמצעות זכויות: אינטרסים מוגנים שבשל חשיבותם קיבלו מעמד מיוחד של חזקה. מכיוון שחירות איננה ממצה זכות,(2) נכון יותר להציג את זכויות האדם – ולא רק את חירויות הפרט – כלב הליברליזם המודרני. עיקרון השוויון דורש כי ממשלות יבטיחו זכויות אלו באופן שווה לאזרחיהן.
לעיתים, המסקנות העקיבות מהנחות מסוימות אינן עונות על הצרכים שאנו סבורים כי יש לתת להם מענה בפרקטיקה החברתית והפוליטית. מבחינה זאת, מסקנות אלו מבטאות את גבולות הקונספציה התיאורטית שאנו מחזיקים בה יותר מאשר דבר-מה מעשי על אודות מושא החקירה – עקרונות הגירה ראויים, במקרה שלנו. אם מגיעים למסקנה כי מדיניות ההגירה המתחייבת מן הליברליזם אינה עונה באופן מספק על שאיפותיה של הקהילה הפוליטית, ייתכן שאין בכך אלא ביטוי לקוצר-ידו של הליברליזם. תגובה אפשרית לכך יכולה להיות הטענה שישראל אינה מדינה ליברלית, או שהיא אינה יכולה לאמץ את המסגרת הליברלית באופן מחמיר בהקשר הפוליטי שבו היא ממוקמת. באופן רחב יותר ניתן היה לומר שהקונספציה הליברלית אינה מאפשרת למדינות העולם לאמץ מדיניות הגירה סבירה שתתאים לאופיין ולאינטרסים שלהן, וכי מדיניות כזאת תזדקק בהכרח להנחות מבית-גידול אידיאולוגי אחר ולתוספת עקרונות שאינם ליברליים. אלו הן תגובות לגיטימיות, אך יש להיות מודעים לסטייה הזאת ממסגרת ההקשר הליברלית והתביעות שהיא מציבה בפני אלה שעדיין מעוניינים לדבוק בה, ושעודם רואים בליברליזם תורה ראויה של מוסר פוליטי. אני מודה כי אני נמנית עם האחרונים.
1– Ronald Dworkin, Law's Empire (Fontana Press, 1986), p. 208
2- יש זכויות שאינן חירויות; דוגמאות טיפוסיות לכך הן הזכויות לחיים ולכבוד.
