בעיצומה של מסיבה משפחתית, נכנסתי לרגע לחדר-השינה כדי לקחת את המתנה שהנחתי שם. עיני צדה הודעה חדשה בטלפון הנייד שנשכח פתוח. זאת היתה הודעת טקסט מכוערת (בעילום שם ומספר, אלא מה) שעסקה בספרי החדש.
אני תוהה איזה מוח חולני ומעוות טורח לשלוח הודעה כזאת לטלפון האישי שלי (בעצם אני לא תוהה. לך לטיפול, י'). הייתי מצטטת משירה של שימבורסקה על הרשע, אבל שכחתי את הספר בביתו של חתן השמחה, שם קראתי ממנו שיר נפלא אחר. אז אולי רק זה:
מה עושים אנשים בימים?
הם שונאים זה את זה, יקירי.
מה חושבים אנשים בלילות?
לְהָרַע, לְהָרַע, יקירי.
(א. ליילס. מיידיש: ב. הרשב)
אלימות פוליטית אכן תמיד היתה בארץ מימין לשמאל ולא להיפך. מכיוון שאין לי ציפיות מהימין, אני גם לא מתרגשת מתגובותיו. אבל שוב ושוב אני פוגשת את תגובותיהם של אותם אנשי שמאל, "הומניסטים" דגולים (אוהבי אנושות ושונאי אדם), אם אינך קולעת בדיוק, אבל בדיוק, לדעתם. הם אלו שבנו את הגולאגים.
אבל הערב היינו פורום קטן ואינטימי שאוהב את בעל השמחה ושמח להיות ביחד. והאהבה תנצח.
