הידיעה המקושרת כאן מדברת בעד עצמה. זוג שביקש לרכוש דירה בכפר דוד בירושלים נדרש לחתום על תצהיר (סטנדרטי לכל הקונים) כי הם אינם מהווים "גורם עוין למדינה" או אזרחי מדינת אויב.
ראויה לתשומת-לב מיוחדת תשובתו של היועץ המשפטי לפרוייקט, ששימש בעבר כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה(!): "אותם עולים המתקוממים נגד הסעיף צריכים לומר תודה למדינה שקלטה אותם מכוח חוק השבות ולחתום בגאווה על התצהיר". "למדינה, בעלת הקרקע, יש זכות למכור דירות בשכונה זו רק ליהודים הנאמנים למדינה. ההתנגדות של בני הזוג תמוהה בעיני. אם אתה אכן נאמן למדינה, חתום ואל תעשה מזה עניין. הרי גם חייל, אזרח המדינה, נדרש להצהיר אמונים ואין הוא נעלב מדרישה זו. איני רואה הבדל מהותי בין המצבים".
אז מה היה לנו? מי שהיה משנה ליועמ"ש – א. מכנה אזרחים "עולים" (ושיגידו תודה). ב. לא רואה הבדל בין הצהרת אמונים של חייל בצבא להצהרת אמונים של אזרחים המבקשים לרכוש דירה. ג. מצהיר בריש גלי כי מדובר בשכונה שבה נמכרות דירות רק ליהודים הנאמנים למדינה. מכירה ליהודים בלבד כנראה כבר לא מרגשת אף אחד. עכשיו הידקו את התנאים. כמה מפתה לרדת מכאן הישר אל הטור הימני, לסימניה, אל הלילה הארוך שלפני הבוקר החום.
איך אמר יוהנס נימלר? בסוף לא נשאר איש שירים קול בשבילי.
