אפילו שעון מקולקל מראה פעם ביום (או פעמיים, תלוי אם הוא אנלוגי או דיגיטלי) את השעה הנכונה. ברוח זאת יש לתמוך הפעם בהצעתו של יו"ר הכנסת ראובן ריבלין, להפקיד את הבחירה של נשיא בית המשפט העליון בידי השופטים עצמם. ראשית, הכל רק לא פוליטיקה. בחירה של נשיא בית המשפט העליון בידי הפוליטיקאים – הצעה שנשמעה אף היא – תהיה הרת-אסון. שנית, משום שגם אם עד כה נבחרו נשיאים ראויים, אין ראיה לכך כי היה זה על-שום הוותק שלהם ולא למרות הוותק שלהם, או למצער שיש קשר בין שני הגורמים. בכלל, ותק זה לא קריטריון רלוונטי ליכולות. רק בקיבוץ הוא נחשב לאיזו שהיא שיטת חלוקה סבירה והיום גם שם לא (איפה שעוד יש מה לחלק). אז לא שאני משלה את עצמי שהשופטים עצמם לא נגועים בפוליטיקה פנימית, אבל מכל ההצעות זאת הרעה במיעוטה.
כל זה בסייג אחד: שינוי השיטה צריך להיות לאחר בחירת הנשיא/ה הבא/ה. אל"ף, משום שככלל לא תקין לשנות שיטה כשהפרסונות המעורבות כבר ידועות. בי"ת, משום שמאד מחשיד לעשות זאת דווקא ערב מינויה של אשה, לראשונה, לנשיאת בית המשפט העליון. אמנם, כידוע לנו, הפמיניזם הוא אנכרוניזם, ואין אצלנו כבר שום דעות קדומות נגד נשים, כפי שהוכח רק בסוף השבוע האחרון, אבל בכל-זאת מתגנב ללב החשד שמא הדחיפות להחליף את השיטה דווקא עכשיו קשורה גם למינה של מי שמיועדת לתפקיד.
