כמו כל מי שאני מכירה שדברים מפיה הובאו בעיתון והיה לה קשה להכיר אותם, גם אני התחלתי להתייחס בזהירות המרבית למה שאני קוראת בו. עוד לא הגעתי לקיצוניות הגורסת שהדבר היחיד המדויק בעיתון הוא התאריך, ובכל-זאת אני תוהה מדוע אחרי שישבתי עם עיתונאי שעתיים קשה לו להביא ציטוט אחד מדויק מפי; מה כל-כך קשה להבין את מה שנוסח בקפידה באזני הכתבת; איך זה שכשמתפרסמת כתבה על עניין אחר שאני בקיאה בפרטיו המרחק בין העובדות למדוּוח גדול כל-כך, או שאפילו שמות לא נכתבים נכון. חלק מהבעיה היא מה שידוע כ"הוצאה מהקשר": בדיחה חבוטה של פוליטיקאים שנבהלים ממה שיצא מפיהם אבל מבוססת על תופעה אמיתית הנובעת מנטילת חלקי משפטים שנאמרו בהקשרים שונים בשיחה ושתילתם יחד לכדי טיעון או פסקה סדורה, שהקשר בינה לבין הנאמר במקור תלוש.
בכלל לא ידעתי שאני כזה
המלכוד הוא שהתקשורת הממוסדת עדיין מהווה את מקור המידע העיקרי שלנו ואין לנו מקורות אמינים אחרים להסתמך עליהם. גם אם אנחנו גולשים לאתרים אזוטריים ואוהבים לדבר על ביזור המידע והשליטה בו בעידן האינטרנט, נעדיף להסתמך על מקורות שנוח לנו להאמין שהם בודקים ומצליבים את המידע שהם מקבלים, ואולי קצת פחות מוּעדים למניפולציות של מספקי המידע או לפחות לוקחים אותן בחשבון.
למרות שעיתונאות היא מהמקצועות הפחות מוערכים בישראל, על-פי הסקרים הנערכים בה, ועל השאלה "האם אתם נותנים אמון בתקשורת" נוטים רבים להשיב בשלילה, התמונה שונה כאשר מתבוננים על ההתנהגות בפועל ולא על התשובה הפורמלית שניתנת כשנשאלים על-כך. בפרקטיקה רובנו מסתמכים על מה שכתוב בעיתון ("היה כתוב בעיתון") ובדרך-כלל קוראים אותו באופן נאיבי, כלומר נוטים להאמין שמה שכתוב בו אכן משקף את המציאות.
בעולם המודרני אי-אפשר להגיע לכל המידע שקיים סביבנו. לכן הצורך במסננים, מתווכים וקובעי טעם, שיבְררו עבורנו את המידע ה"מעניין" או ה"חשוב", ויסדרו לנו אותו בהיררכיה של חשיבות: מה בעמוד הראשון ומה בלפני-אחרון, מה בכותרת ראשית ומה בכותרת שולית, מה מקבל תמונה ומה כלל לא מדוּוח. צריך רק לזכור שזה איננו "העולם" אלא ייצוג מתוּוך שלו, עם הרבה אינטרסים בדרך.
חשוב בגלל הארכיון
גם הטענה של "למחרת עוטפים אתו דגים" – שעל-פיה זה לא כל-כך חשוב אם פגעו בשמך הטוב או סתם עשו אותך לצחוק ב"ציטוטים" שאין כל קשר ביניהם לבין מה שאמרת, שכן ממילא אורך-החיים של הסערה התורנית בארץ היא יומיים – איננה מדויקת. הרי בפעם הבאה שעיתונאי (אחר) יכתוב עליך, הדבר הראשון שהוא יעשה יהיה לבדוק את הארכיון בעיתון ולמחזר את השגיאות.
אז מה עושים? אין פתרון קסמים. אני יודעת שמה שהייתי רוצה לראות זאת לא רק עיתונות יותר דייקנית ואמינה אלא גם כזאת שמחילה על עצמה את הסטנדרטים שהיא דורשת מאחרים, שמתנהלת ביתר שקיפות באשר לאינטרסים שלה עצמה וממצה את הדין עם עיתונאים סורחים כמו שהיא תובעת לעשות עם הפוליטיקאים או הפקידים הבכירים. בקיצור, שמפסיקה להתייחס אל עצמה כאל פרה קדושה בעוד היא שוחטת בחדווה את כל הפרות האחרות…
בינתיים הקפה של הבוקר (המאוחר, רצוי…) עם העיתון הוא הזמן האהוב עלי ביותר ביום. אבל כמו שאת הראשון אני שותה בלי סוכר, את השני אני קוראת עם יותר מקורט של ספקנות.
העין השביעית
מועצת העיתונות
תקנון האתיקה של העיתונות
