אבנים לאִיבַּרָה מאת הרייט דויר. מאנגלית: ליאורה הרציג, עריכת תרגום: מרב מילר. כרמל, 2003, 206 עמ'
פורסם במעריב, 13.2.2004, תחת הכותרת ספר ראשון לבת 73
שרה וריצ'רד אורטון עוזבים את סן-פרנסיסקו ועוברים לאִיבַּרָה, כפר קטן במקסיקו, שם הם מתכננים לפתוח מחדש מכרה נחושת משפחתי. הם צריכים ללמוד לא רק איך להפעיל מכרה אלא גם איך להסתדר בסביבה זרה לחלוטין, שאת שפתה הם דוברים רק באופן עילג, להשתלב כאתיאיסטים בחברה קתולית מאד וכלְבנים הצריכים לייצג את המודרנה בין כפריים הדבקים באמונות טפלות לרוב. תהליך ההסתגלות הוא הדדי. שני הצדדים צריכים ללמוד להכיר, להבין ולקבל זה את זה. אך למרות שדויר עושה מאמץ לתאר את התהליך הזה ללא עליונות מצד האמריקנים, אין הדבר צולח לחלוטין בידה. לקורא המערבי קל יותר לאמץ את נקודת מבטם של האורטונים ואת קשייהם. הבדלי המעמדות בין הזוג הלבן, שמעסיק עובדים במכרה ובבית, לבין מי שתלוי בהם לפרנסתו ולמימון ארונות הקבורה שלו, הם גדולים. דויר גם נוקטת בסגנון ספרותי הבוחר להישאר מרוחק, וכמעט לא לחדור לנפש הדמויות. מצד אחד עשוי סגנון כזה להרשים באיפוקו ולקרוא למלאכת הקריאה הפעילה של הקוראים. מצד שני, הוא עלול להותיר את הדמויות שטוחות ובלתי-מעניינות, כשהמוטיבציה לפעולתן איננה ברורה דיה.
כבר בפסקה הראשונה של הספר לופתת דויר את הגרון בשורה הבאה: "נוהג במכונית המשפחתית ריצ'רד אורטון, עקשן, כחול-עיניים ושחור-שער, שימות שלושים שנה קודם למה שהוא מעלה בדעתו כעת. במושב לצדו שרה אשתו, שאינה מעלה בדעתה לא את מותו ולא את מותה, לא בקרוב ולא ביום מן הימים". כך, בפשטות, מספרת דויר מלכתחילה על מותו הצפוי של ריצ'רד שמתכוון לבלות את שארית ימיו עם שרה באותה פינה נידחת המכונה איברה, מבלי לדעת ששארית ימיו תמנה שש שנים בדיוק.
דויר בוחרת לחלוק עם הקוראים את ידיעת מותו של ריצ'רד מן הרגע הראשון, ומצליחה לא להקהות את עוקצה כשהיא מוסיפה ושוזרת אותה בסַפְּרה על השנים הנוקפות והולכות בחייו של מי שאיננו מערער לשנייה על גזר-הדין, גם אחרי שנודע לו דבר מחלתו, באותה מידה שהוא נחוש בדעתו שלא להתחשב בו. כפריי איברה מציעים בדרכם עשבים ושיקויים ששרה אורטון דוחה בבוז מסוים, אך היא עצמה תולות גדולות ונצורות בהוראות שהיא מקבלת בטלפון מן הרופא האמריקאי, למרות שקוצר ידם אל מול הלוקמיה זהה, בסופו של דבר.
הרייט דויר היא סופרת שפרחה מאוחר. 'אבנים לאיברה' היה ספרה הראשון מתוך שלושה וראה אור כשהיתה בת 73 (היא מתה לפני כשנה, בגיל 92). הספר, שדויר התעקשה כי איננו ביוגרפי למרות הדמיון שהוא נושא למאפיינים ביוגרפיים של חייה, זכה ב-1984 בפרס האמריקאי החשוב לספר ראשון. הספר פותח סדרה חדשה של הוצאת כרמל, 'קיטובים נפגשים', שתעסוק במפגשים בין תרבויות והתנגשויות ביניהן ונועדה "להביא להתוודעות אל האחר והשונה, אל תפישות שונות ודעות נבדלות (…) בשאיפה להרים בכך תרומה לקידום הסובלנות והפתיחות לפלורליזם". אכן מטרה נשגבת, למרות שהמיון שעושות הוצאות ספרים לסדרות שונות נובע, לרוב, יותר מצרכים שיווקיים של פילוח שוק והגברת האטרקטיביות של הכותרים.
לא היה זה ההיבט התרבותי או הרב-תרבותי שמשך את לבי ב'אבנים לאיברה' כמו התיאור העדין, המופנם והמרומז של יחסיהם של בני-הזוג וחייהם בצל תודעת המוות המתקרב. למרות היחס השונה אל הרופאים ואל המחלה, לא רק של בני-הזוג לעומת תושבי הכפר אלא גם בין בני-הזוג לבין עצמם, אלו הם מוטיבים אוניברסליים, שהשאלה האם מיטיבים לתאר אותם אם לאו אינה קשורה לשיבוצם בתרבות זו או אחרת.
