קרוא וכתוב

לא אחד משלנו

"רק לפני 16 שנה כתב דיוויד לנדאו את המאמר הראשון בחייו בעברית. איך הפך לעורך החדש של 'הארץ'?" שואל שער העיר.
באמת חוצפה. איך זה שהאנגלוסקסי הזה (ועוד חובש כיפה!), שזה עתה הגיע לארץ (ב-1970) השתלט לנו על מדורת השבט?

מה זה בדיוק הנפקדים?

מונקי ביזנס ביפו

עוד בהעיר (אחרון ודי. אני מבטיחה לא לומר אף מלה על הראיון עם אהוד עין-גיל), תיאור מזעזע של תקיפתו של פרופ' מרסלו דסקל בפתח ביתו. דסקל מנתח את האנטגוניזם שמעורר קומפלקס המגורים היוקרתי שהוא מתגורר בו אל מול העזובה שמסביב:

"…זה בולט מדי. זה נתפס גם כסוג של כיבוש, של גזלת האדמה. יש פה יותר מדי עניינים לא ברורים. מה בדיוק עשו לערבים, מה זה בדיוק הנפקדים, איך מנהל מקרקעי ישראל לקח את האדמות האלו, את הדירות, זה הכל מאד מעורפל. כל המונקי ביזנס הזה מטריד. גם המינהל, כשהוא מכר לנו את המגרש הזה, הסתיר מאיתנו מיני בעיות שקשורות בו".

השיח הרדיקלי בדיעבד כנראה הרבה יותר אטרקטיבי מאשר לברר את כל המונקי ביזנס האלו לפני שקונים את הדירה.

על גדרות ואנשים

גדעון לוי פירסם ביום ראשון מאמר על רצועת עזה, שנהפכה ל"מטווח המרכזי של צה"ל", לדבריו. מין שטח הפקר שבו מרשה לעצמו צה"ל הכול. בין השאר כתב לוי:

"העובדה שהרצועה לא הוציאה ולו פיגוע התאבדות אחד בלב ישראל, בגלל הגדר, רק מגבירה את סימני השאלה הללו".

רגע, אז הגדר כן מונעת פיגועים? כי כל הזמן אנחנו שומעים שלא, שהיא לא תמנע אותם, שהיא אולי רק תעודד אותם בגלל רגשות התסכול והיאוש שהיא יוצרת, ושתכליתה היא בכלל יצירת מכלאות לפלסטינים. והנה גדעון לוי, שאיננו חשוד כאחרון הימניים, כותב בריש גלי שהגדר בעזה מנעה פיגועי התאבדות בישראל… בעיה של אינטגריטי? ואולי לא: אולי ההתנגדות של לוי לחומתגדר המוקמת בגדה המערבית, כמו של רבים אחרים (ואני בתוכם) היא לתוואי שלה ולהשלכות ההומניטריות שלו. זאת אומרת שלוי לא יתנגד לגדר כזאת על הקו הירוק (עם פירוק ההתנחלויות, נניח)? או שהטיעון לטובת הגדר מגויס רק כשהוא מתאים לתזה? הממ…
מכמה טקסטים שראיתי, המביעים התנגדות לחומתגדר, מתקבל רושם ברור למדי של ערפול (מכוּון?) בין ההתנגדות לתוואי לבין ההתנגדות לחומתגדר עצמה, בכל תוואי שהוא. אחד מהם קרא למצוא חלופה לגדר עצמה, לא לתוואי שלה. לא לפני שכותביו (האמוּנים רק על זכויות-אדם לא על עמדה "פוליטית", חלילה), דיקלמו את המנטרה הקבועה שלישראל הזכות והחובה להגן על אזרחיה (רגע לפני שהם פוסלים כל פעולה הנעשית בשמה). גם אני חושבת שסיום הכיבוש בהסכם הוא חלופה מוצלחת בהרבה. גם לי קשה לחיות עם הדיכוי בשטחים שמתבצע בשמנו, עם כך שחייהם של התושבים שם אינם חיים. וגם אני יודעת ששום זכות איננה מצדיקה כל פעולה הנעשית בשמה. יש לי רק שתי בקשות: א. לזכור שלזכות ה"שולית" הזאת, הגנה על החיים, יש גם נפקויות מעשיות. ב. שהאג'נדה של ההתנגדות (קרי, למה בדיוק מתנגדים) תהיה גלויה. לא דרישה מוגזמת בהתחשב בכך שהמתנגדים רק מתנגדים, לא נושאים באחריות לחייהם של האזרחים הנפגעים בפיגועים. אשמח גם לגלות שהבלבול בין שתי ההתנגדויות, לפחות מצד אנשים וארגונים מסוימים, איננו מכוּון.

כּאֵב שאין לו תשובות

קיבלתי השבוע מכתב (בדואר, עוד יש דבר כזה) מאזרחית פרטית שמנהלת מאבק נגד מתן פרס וולף לדניאל ברנבוים, בשל העובדה שניגן את ואגנר בפומבי ובמחטף למרות הבטחתו המפורשת  להימנע מכך. המכתב איננו פרטי, הוא נשלח לאנשים רבים וצורף לו צילום של מודעה שהכותבת פירסמה לפני למעלה מחודש בהארץ. אני מאד מעריכה אנשים פרטיים מעורבים, שמנסים לעורר דעת-קהל ולהיאבק על מטרות שחשובות להם. וגם מאד מזדהה עם הכאב שהובע במכתב. הבעיה שמתעוררת כאן היא כללית יותר. ועדות פרס הן בדרך-כלל ועדות מקצועיות. הן בוחנות את כישוריהם המקצועיים של המועמדים. ואז, אחרי שהן מקבלות את החלטתן, מתגלה פתאם שחתן הפרס גזען, אלהים ישמור, או מכה את אשתו, אללי. אין ספק שאי-אפשר להעניק פרסים ציבוריים בחברה דמוקרטית בלי להתייחס להיבטים האלו. אחרת נהיה כמו הסטודנטים שהתבקשו לתכנן צינור להובלת דם ולא עצרו אפילו לשאול מאיפה הגיע כל-כך הרבה דם שצריך להעביר אותו בצינור, ולמה. השאלה היא האם ועדה מקצועית, נגיד, לצורך הענקת פרס ישראל בפיסול, היא הוועדה המתאימה לדון בשאלות האלו, כששרת החינוך מבקשת מהם לדון במועמד שוב, לאור הגילויים? ולאור ההאשמות, לא תינתן לנאשם זכות טיעון? יהיה צורך להזמין אותו לוועדה. ומה, היא תיהפך לבית-משפט? מטריד. אין לי תשובה. כמו בקטע הקודם, הדברים קצת יותר מורכבים ממה שהם נראים.

בעלי-חיים כבני-אדם

ואי-מייל שקיבלתי דרך האתר, כנראה בתגובה לכך שכתוב בו שאינני אוכלת דברים שיש להם הורים, התריס: "אם אלוהים לא רצה שנאכל חיות אז למה הוא עשה אותם מבשר???".
כן. גם בני-אדם הוא עשה מבּשר.

הקרב על החתולים (מוסף הארץ)