המעורר, כתב עת לספרות ואמנות, גיליון מס' 10 (עורכים: דביר אינטרטור וארז שוויצר, חורף 2000)
לומר שהגיליון העשירי של 'המעורר' מוקדש לספרות ילדים יהיה לחטוא בחוסר דיוק. העורכים מגדירים את קהל הנמענים כ"מבוגרים בעלי עיני ילד"; ואכן, ילדים לא יצלחו את רוב הטקסטים בחוברת. גם אינני בטוחה כי כולם מצליחים לשמר את חוויית הילדות או את המבט הילדי (להבדיל מהילדותי) על העולם; את מה שאריך קסטנר מכנה "המתת הזאת של קשר חי ונמשך עם הילדות הבלתי פגומה" (בנאומו בטקס קבלת פרס אנדרסן לספרות ילדים, 1960, המובא בחוברת). למרות שללא ספק המבחר הוא מן המיטב: אלזה לסקר-שילר, גרטרוד סטיין, מיכאיל בולגקוב, רוברט ואלזר, אן סקסטון, טד יוז, צ'רלס בוקובסקי, צ'כוב, לורקה ועוד.
סיפורו של ניקולאי קוזמין, 'התעופה הלילית שלי עם פדיה', הוא ודאי סיפור יוצא דופן בהקשר הזה. לא רק שהתרשמתי כי ידבר גם אל ילדים, אלא שהוא מצליח גם להעביר את אותן תחושות אותנטיות ורעננות המלוות את התקופה בה אנו חשים שהכל פתוח בפנינו. דומה כי המפריד בין חלומות הילדות לחלומות הבגרות אינו כל-כך בתוכן שלהם כמו בהכרתנו, בשלב מסוים, כי חלומותינו שוב לעולם לא יתגשמו, ויכולתנו לחיות עם ההכרה המכאיבה הזאת.
הרצון לעוף ליווה תמיד את האנושות, עוד מסיפורי המיתולוגיה היוונית. גיבור הסיפור, בן ה-12, מגלה כי יש ביכולתו לממש את החלום הזה ולעוף ממש, ואפילו ללא כל מאמץ. "נדמה לי שהדבר המפליא ביותר בכל הנסים הללו היה שאף פעם לא נדרש מאתנו מאמץ של ממש, זה היה כאילו פעם, לפני הרבה זמן, ידענו לעוף, ועכשיו רק נזכרנו" (עמ' 11). המאמץ מופנה להסתרת הפעילות הזאת בפני אחרים, שכן משתתפיה מפוכחים דים כדי לדעת שלא יאמינו להם. היכולת לעוף, אולי יחד עם תכונות מבורכות נוספות של הילדות, נעלמת לה בשלב מסוים. להבנת המחבר, הוא מפסיק לעוף מכיוון שהוא מתאהב: "אדם לא יכול להכיל בתוכו אושר כפול, אהבה ותעופה – כל אחד מאלה הוא כזה אושר עצום. אהבתי דחקה החוצה, שרפה, את האושר הישן. האושר הוא אחד, לא שניים" (עמ' 28). ואולי בני אדם הם כמו הנמלים המכונפות, הוא אומר לעצמו, שעפות רק בשלבים המוקדמים של חייהן, ואחר-כך מפסיקות וזוחלות על האדמה כמו כל הנמלים. האהבה, מכל מקום, לא האריכה ימים יותר מהיכולת לעוף. ושברון הלב שליווה אותה, יחד עם כאבי התבגרות נוספים, הוא עוד מדרגה בדרך הקשה מן הילדות אל הבגרות. מכיוון שהסיפור נכתב בידי מחבר מבוגר, הוא משלב את מבעו ותובנותיו עם מבטו של הילד, ושוב אינו מוכן להתחייב על ערך האמת של הסיפור. "האם כל זה באמת קרה? עבר כל כך הרבה זמן, שאיני יכול להתחייב על דבר. וגם אם זה אכן קרה, זה קרה בארץ אחרת, בממלכה המכושפת של הילדות. במעברים מגיל לגיל אנחנו שוכחים את עברנו" (עמ' 31). היכולת להיזכר באופן מוחשי בעבר, בתקופה בה הסופר עצמו היה ילד, היא המפתח לספרות הילדים, אליבא דקסטנר: "ספר ילדים טוב נכתב על ידי מי שמכיר ילד מן העבר, כלומר הילד שהיה היוצר עצמו. ספרי ילדים כאלה אינם בעיקרם ספרים של תצפית והתבוננות, אלא סיפורי היזכרות" (עמ' 48). הוא גם קובע שסופר ילדים איננו סוג של סופר, אלא שונה ממנו כפי שכל שני מקצועות אחרים שונים זה מזה.
הסיפור הקצר 'אגדה', של דניאיל הארמס, מצליח אף הוא לבלוט בכתב-העת כסיפור שידבר אל ילדים תוך שהוא מציע תחכום שאולי רק מבוגר יבין. זוהי עובדה ידועה כי ספרי ילדים רבים למעשה לא נכתבו ככאלו, ולעומת זאת ספרי ילדים רבים מדברים אל לב מבוגרים דווקא. המורכבות הזאת ראויה, אולי, לדיון קצת יותר מעמיק (קסטנר נוגע בכך בקצרה מאד), אבל ניתן להתרשם שהעורכים העדיפו על-פני רפלקסיות מלומדות את דברם של הטקסטים עצמם.
כמו בכל מבחר, רמת הטקסטים ב'המעורר' איננה שווה ולא כולם, כאמור, מצייתים לעיקרון שהעורכים מצהירים שהנחה את בחירתם. ועם זאת, 'המעורר' הוא מבין כתבי-העת הספרותיים הבודדים שפועלים באופן סדיר (הישג בפני עצמו), מציג לקורא הישראלי מגוון תרגומים איכותיים ומשתדל להיות כתב-עת מוקפד מאד.
