חתונת המשורר מאת אנטוניו סקרמטה. מספרדית: יורם מלצר, זמורה-ביתן, 252 עמ'
פורסם במעריב, 23.4.04
אהבה ומלחמה כרוכות זו בזו בספרו של אנטוניו סקרמטה, כשתי הנטיות היסודיות בחיים האנושיים, מקבילותיהם רחבות-ההיקף של ארוס ותנאטוס. פרויד טבע את שתי הנטיות האלה כדי לתאר את שני היצרים האנושיים הבסיסיים שמניעים (כמעט) לכל פעולותינו. המקום הוא האי גמה שבחופי מליסיה בים האדריאטי; הזמן הוא זמן שלטונה של האימפריה האוסטרו-הונגרית. זו שולחת את חייליה לאי כדי להסביר לסרבני הגיוס המקומיים, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, את חובתם לאימפריה ערב המלחמה (שאיננה מוזכרת מפורשות בשמה אך הכוונה היא למלחמת העולם הראשונה).
תושבי גמה, ברובם, מתעניינים בדברים אחרים לגמרי: עשרים שנים לאחר שחתונה, שהסתיימה בטרגדיה, נכנסה לפנתאון המקומי, הם עוצרים את נשימתם לקראת חתונה אחרת. האם גם היא תסתיים באורח דומה? החתן הוא דון חרונימו, אוסטרי שעזב את משפחתו, מולדתו והציוויליזציה האירופית לאחר שירש הון גדול מאביו. הוא השתקע באי ופתח מחדש חנות כלבו גדולה, שעמדה בעזבונה. בעליה הקודמים של "האירופית", כך היא מכונה בפי כל, הוא הוא החתן הקודם סטמוס מרינקיס, שיפהפיית האי מרתה מטראסו נענתה לחיזוריו, אך בערב חתונתם באה אהבתם לקיצה באורח טראגי, עקב מעלותיו הגופניות, המיוחדות במינן, של החתן.
בעליה החדשים של "האירופית" מבקש אף הוא, כקודמו, לשאת לו את היפה הנוכחית בבנות האי, אליה אמר. מעבר להיבט האישי של מיסוד היחסים, הוא יקדש בכך את הקשר בינו לבין תושביו המקומיים וייהפך לאחד משלהם. ועם זאת, הוא מבקש לצאת, מיד לאחר-מכן, אל העולם החדש: אל ניו-יורק.
לשם כך הוא בונה לו ספינה מפוארת. אליה אמר מתכוננת במלוא המרץ לנישואיה, אך בו בזמן היא מוטרדת לא רק מן בדאגה שמא תמות באותו ערב, כקודמתה, אלא גם בשאלה איך יודעים שבאמת אוהבים מישהו; והאם אפשר, בעצם, לאהוב יותר מאדם אחד באותו הזמן. שאלה אחרונה זו כמובן איננה תלויה באוויר, אלא קשורה גם לגבר אחר, צעיר, שמאוהב בכלה עד למעלה מאזניו.
הצעיר שמבלבל את אליה וכותב לה שירי אהבה בעתון המקומי הוא אסטבן קופטה, בנו של המנהיג הלאומי של גמה שקיבל את "עצמאות" האי קצרת הימים, נרצח מיד לאחר מכן והיה לאגדה ככל מנהיג של שחרור לאומי. שלא כאחיו הלוחמני, שהלך בדרכי האב, אסטבן הוא צעיר רגוע ומהורהר, שנוטה באופן מובהק אל הארוס ולא אל אלי המלחמה. עניין זה מהווה מקור למתחים ורוגז בינו לבין אחיו. העימות בין האחים ובין הגישות מגיע לשיאו כאשר אסטבן מנסה למנוע מאחיו להרוג את החייל האוסטרי האחרון. אסטבן אומר לו שהוא פשוט איננו מבין את המלחמה הזאת, איננו יודע על מה הוא מגן ואין לו אומץ להרוג. סופו של דבר, ימצאו שניהם את עצמם בדרך לצ'ילה, המתפקדת בסיפור כאלדורדו הנכספת, שעיקר קסמה בריחוקה.
סיפור המלחמה וסיפור האהבה נשזרים גם בעטו של הכתב המקומי של 'לה רפובליקה', שהמספר שולח בו, ובאמצעותו במשלח ידו בכלל, חיצים אירוניים מיוחד. האירוניה איננה נחסכת גם מנציגיהם של ממסדים אחרים בסיפור, כגון הוותיקן, הצבא והדיפלומטיה, הסובבים במצעד איוולת שדומה כי יביא את כולם לאבדון, ואתם את התקופה כולה.
סקרמטה, סופר צ'יליאני, שאחד מספריו הקודמים עובד לסרט 'הדוור', כתב גם הפעם סיפור אגדה יפה, מעשיה המדברת אלינו מעבר להיבטיה הרומנטיים והמלודרמטיים באופן מוגזם מעט.
