דממה
מה אפשר לומר לאדם הלום יגון, שבשנייה חרב עליו עולמו ונקטפו אשתו, ארבע בנותיו ותינוק שבדרך? איך אפשר להמשיך לחיות? בשבת שלפני הרצח הנפשע והמזעזע הזה קראו את פרשת 'אחרי מות-קדושים'. אחרי מוֹת, הוא מותם של בני אהרן נדב ואביהוא. כשמביא התנ"ך את סיפור המוות הזה כמה פרקים קודם לכן, בפרשת 'שמיני', הוא מספר על תגובתו של אהרן בשתי מילים: "וידום אהרן". מאז ומתמיד היו אלו שתי מילים מהנוקבות בתנ"ך בעיני. שכן אין תגובה אנושית יותר לִכְאב המוות והאובדן מדממה.
דם רע
הקטע הבא נכתב (במכוּון) לפני שנודעו התוצאות "המפתיעות" (ובחלקן המבישות, מבחינה מקצועית) של הבחירה לבית-המשפט העליון.
הרבה דם רע זורם בהליכים לבחירת שופטים לבית המשפט העליון. אינטרסים אישיים ושיקולים זרים משפיעים גם על הסיקור התקשורתי של הנושא, כששניים מן העיתונים (רמז: פעם הם נקראו עיתוני ערב) תופסים כל-אחד צד הקשור גם לעברם עם רשויות התביעה. לזכותו של השלישי אפשר לומר שהוא לפחות מוביל קו קצת יותר עקרוני. יש הרבה מה לומר נגד הבלוק של השופטים בוועדה. ראשית כי זה בלוק, שנית כי לא מדובר במועדון פרטי ושלישית – הפתעה הפתעה – גם השיקולים שלהם לא תמיד ענייניים.
אבל צריך להיזהר לא למשוך את השמיכה יותר מדי לכיוון השני, הפוליטי, הלא-מקצועי והרווּי דילים. אחרת, ברוח השבוע, השופטים עוד ייבחרו על-ידי מתפקדי הליכוד.
על אזרחים ובני-אדם
במחאה על הכאתו הברוטלית של הבימאי דוד בן-שטרית, אורגנה משמרת מחאה ביום שישי מול הקריה. בהודעה על המשמרת כתבו יוזמיה, בין השאר, "לא יתכן שאזרח ישראלי יותקף על לא עוול בכפו במקום ציבורי, ושזכויותיו הבסיסיות יופרו". הערה קטנה: לא יתכן ששום אדם יותקף על לא עוול בכפו, במקום ציבורי או בכלל. אין זו זכות השמורה לאזרחים בלבד.
איפה היינו בפיינל-פור
ערב של כדורסל בטלוויזיה הוא עיתוי אולטימטיבי לצאת לסרט ולכן במוצאי-שבת החלטנו לקפוץ לסינמטק, לראות את 'הילדים של ארנה'. בתור בכניסה פגשנו אושיית שמאל ירושלמית ובאולם עצמו נפנפנו לשלום לאושייה נוספת – כל הסימנים שהגענו לראות את הסרט "הנכון".
כשהתמונות התחילו לרוץ על המסך מלמלתי באי-נחת: זה לא נראה לי הסרט הנכון. טוב, הרגעתי את עצמי, זה בטח רק הפרומו. מה שהתבדה מיד: הכותרת הכריזה 'מסעות ג'יימס בארץ הקודש'. נכנסנו לאולם הלא-נכון… כששיחזרנו את הפאדיחה אמרנו לעצמנו שממש כמו בקומדיית מצבים, פירשנו צירוף מקרים כסימנים המעידים על התאמה למטרה. אבל מעז יצא מתוק: 'ג'יימס' הוא אמנם לא סרט תיעודי כמו 'הילדים' ועוסק בסוג אחר של דיכוי, לא זה של הכיבוש אלא זה של מהגרי העבודה; אלא שהזווית הקומית שלו עושה אותו לסרט באמת נחמד, מה שלא התאים לי שאושייה א' תגיד בכניסה לאולם על 'הילדים של ארנה'…
וכשיצאנו התברר גם שהסירנות הרבות ששמעתי מבחוץ באמצע הסרט, שבמוחי הקודח ייחסתי מיד לפיגוע שחלילה התרחש, לא היו אלא תרועות ניצחון לכבוד מכבי. סוף טוב.
בית חם – חלק ב' ואחרון?
עדכון: שלג המתוקה מצאה בית אצל אנשים טובים. רק אני נותרתי עצובה מאד, כי בשבוע שהיא שהתה אצלי במקלט זמני נקשרה נפשי בנפשה.
