קרוא וכתוב

תמונות העינויים מעירק עוכרות שלווה והופכות קרביים.

לתת קישור לאמנה הבינלאומית נגד עינויים ויחס או עונש אכזרי, בלתי-אנושי ומשפיל (CAT)?  לדוח הרשמי של הצבא האמריקאי (דוח טאגובה), אודות פעולות המעצר והמאסר בכלא אבו-ר'אריב? (תודה לאבנר כהן).

כמו תמיד, הספרות עושה זאת טוב מכל היתר. בחרתי בשיר שכתבה ויסלבה שימבורסקה ובקטע מתוך המסה 'העינויים' של ז'אן אמרי.

עינויים / ויסלבה שימבורסקה

דבר לא השתנה.
הגוף עודו כָּאוּב,
מוכרח לאכול, לנשום אויר, ולישון,
הוא בעל עור דק, וממש מתחתיו הדם,
מצויד בכמות נכבדה של ׂשִנַּיִם וצפָּרְנַיִם,
עצמותיו נִתָּנוֹת לשבירה, פרקיו למתיחה.
בַּעִנּוּיִים לוקחים את הדברים הללו בחשבון.

דבר לא השתנה.
הגוף רועד, כפי שרעד
לפני יִסּוּדָהּ של רומא ואחריו,
במאה העשרים לפני ישו ואחריו,
הָעִנּוּיִים הִנָּם, כמות שהיו, רק האדמה קטנה
וכל הדברים קורים כְּאִלוּ מעבר לקיר ממש.

דבר לא השתנה.
רק נוספו אנשים,
לצד עברות ישנות הופיעו חדשות,
ממשיות, מומצאות, רגעיות, לא-קימות,
אך הזעקה, שהגוף אחראי לה,
היתה, עודנה ותהיה זעקת-חַפּוּת
על-פי קנה-מִדָּה וְגֹבַה-צליל עתיקי יומין.

דבר לא השתנה.
אולי רק הַמֶחווֹת, הטקסים, המחולות.
תנועת הידים המגוננות על הראש
נותרה, בכל זאת, בעינה.
הגוף מתפתל, מתפרע ומנסה להחלץ,
מתמוטט ארצה, מכופף ברכים,
מכחיל, מתנפח, מגיר רֹק ומדמם.

דבר לא השתנה.
מלבד שטף הנהרות,
קוי מתאר של יערות, חופים, מדבריות וקרחונים.
בינות לנופים האלה הַנְשָׁמׁנֶת משוטטת,
נעלמת, שבה ומופיעה, מתקרבת, מתרחקת,
זרה לעצמה, בלתי-נתפשת,
בוטחת-לא-בוטחת בקיומה,
בעוד הגוף הוֶֹה וְהוֶֹה וְהוֶֹה
ואין לו מפלט.

תרגום: רפי וייכרט. מתוך 'סוף והתחלה'.

"אם אדם שלא הוכה מימיו מגיע למסקנה האתית-הפתטית, שעם המכה הראשונה מאבד האסיר את כבוד-האדם שלו, אין לאמירתו חשיבות רבה. עלי להודות שאיני יודע בדיוק מהו הדבר הזה: כבוד-האדם. יש מי שסבור שאיבד אותו מרגע שתנאי חייו אינם מאפשרים לו להתרחץ יום-יום באמבטיה. אחר חושב שכבוד-האדם שלו ניטל ממנו כאשר הוא נאלץ לפנות אל פקיד בשפה שאינה שפת-אמו. במקום אחד כבוד-האדם קשור בתנאים מסוימים של נוחות פיזית, במקום אחר הוא קשור בחופש הביטוי, ויש אולי מי שקושר אותו לנגישות מינית אל בן-זוג בן אותו המין. איני יודע אפוא אם מי שסופג מכות מידי שוטרים מאבד את כבוד-האדם שלו. אבל אני בטוח, לעומת זה, שברגע שנוחתת עליו המכה הראשונה הוא מאבד משהו, שאולי נקרא לו לפי שעה האמון בעולם. אמון בעולם. בזה כלולים דברים רבים: למשל, האמונה הלא-רציונלית, שלא יימצא לה צידוק לוגי. ברצף לא-נקטע של סיבתיות, או הביטחון, העיוור גם הוא, בתקפותו של ההיקש על דרך האינדוקציה. חשובה יותר – ורק היא רלוונטית בהקשר שלנו – היא הוודאות, הכלולה אף היא באמון בעולם, שהזולת, על סמך חוזים חברתיים כתובים או לא כתובים, חס על שלומי, וליתר דיוק: שהוא מכבד את קיומי הפיזי ובכך גם את קיומי המטפיזי. גבולות גופי הם גבולות האני שלי. פני עורי מבודדים אותי מפני העולם הזר: זכותי לחוש עליהם, כדי שיהיה לי אמון, רק מה שאני רוצה לחוש.

ואולם, עם המכה הראשונה האמון הזה בעולם קורס. הזולת, שכנגדו אני קיים פיזית בעולם ושעמו אני יכול להתקיים רק כל עוד הוא מכיר בפני עורי כגבול, כופה עלי במכה שלו את גופניותו הוא. הוא הסיג את גבולי, ובכך הוא מכחיד אותי. דומה הדבר לאונס, לאקט מיני בלי הסכמתו של אחד משני בני-הזוג. אמנם, אפילו סיכוי קטן שאצליח להתגונן די בו כדי להפעיל מנגנון שבעזרתו אוכל לסתום את הפרצה שפרץ הזולת בגבולי. גם אני עצמי חורג אז מגבולי לצורך הגנה עצמית, נותן לגופי קיום אובייקטיבי ומשיב לי את האמון במשך קיומי. הנוסח והתנאים של החוזה החברתי משתנים אז: עין תחת עין, שן תחת שן. אתה יכול להתאים את חייך גם תנאים האלה. אינך יכול לעשות זאת כשהזולת עוקר לך שן, מטביע את עינך בחבורה, ואתה עצמך עומד חסר-הגנה מול התוקף, שאינו עוד בן-אדם אלא חיית-אדם. כשאין לצפות לעזרה, התגברותו הגופנית של הזולת עליך הופכת לבסוף לפעולה של השמדה גמורה של קיומך.

הציפייה לעזרה, הידיעה כי העזרה בוא תבוא, אכן שייכת להתנסויות-היסוד של האדם וכנראה גם של בעל-החיים, על כך הצביע בצורה משכנעת למדי קרופוטקין בשעתו, שדיבר על 'העזרה ההדדית בטבע', ובעת החדשה – חוקר התנהגות בעלי-החיים לורנץ. הציפייה לעזרה היא גורם פסיכולוגי חיוני ממש כמלחמה על הקיום. רק רגע, אומרת האם לילדה הנאנק מכאב, תיכף אביא לך בקבוק חם, כוס תה, לא אתן לך לסבול ככה! ארשום לך תרופה, מבטיח הרופא, היא תעזור לך. אפילו בשדה-הקרב מוצאים האמבולנסים של הצלב האדום את דרכם אל הפצוע. כמעט בכל מצבי החיים מלוּוה התחושה של פגיעה גופנית בציפייה לעזרה, והציפייה הזאת מרככת את הפגיעה. אבל עם המהלומה הראשונה של השוטר, שאי אפשר להתגונן מפניה ושום יד עוזרת לא תהדוף אותה, מקיץ הקץ על חלק מחיינו, ושוב אין לו תקומה לעולם.

(מתוך: ז'אן אמרי, 'העינוייים'. תרגום: יונתן ניראד. מעבר לאשמה ולכפרה, עם-עובד/פרוזה אחרת, 2000)