טארק נוג'ידאת, יוסף סביח ושריף עיד שוחררו למעצר בית לאחר שישבו במעצר 10 חודשים והועמדו לדין על רצח שכעת המשטרה מודה שאחרים ביצעו לכאורה. הפרשה מחייבת בדיקה מקיפה ונחרצת, שכן היא מאיימת להיות אחת מהחמורות שידעה המערכת של אכיפת החוק בישראל.
כעת, עם גילוי הפיאסקו, ממהר כל גורם להאשים את משנהו. הפרקליטות שהחליטה להגיש את כתב-האישום על-סמך הראיות שנאספו וההודאות שנגבו, המשטרה שגבתה אותן ולחצה להעמיד לדין, בית-המשפט שאישר את המעצר עד תום ההליכים.
השאלות הנוקבות שמן הראוי כי יישאלו הן כיצד מערכת המשפט בישראל מעניקה משקל כה כבד להודאות, כשחלקן נסחטות תוך הפעלת לחץ ואמצעים בלתי-קבילים אחרים? כיצד (שוב) מודים חפים מפשע במה שלא ביצעו, לאחר "טיפול" המשטרה והשב"כ? מדוע המערכת איננה מאמצת את מסקנות ועדת גולדברג בעניין זה כמו גם את המלצותיה כי בחקירות יהיה נוכח עורך-הדין של הנאשם או/ו שהן יצולמו בווידאו (מה שימנע גם האשמות שווא כלפי המשטרה)?
בין כל השאלות המטרידות שעולות, אחת מבהילה באופן מיוחד. קשה להאמין, אני אומרת לעצמי. אבל יש המאשימים את המערכת בכך שדחתה את השחרור והפרסום עד לאחר סבב המינויים שהתרחש לאחרונה, שבו היו מעורבים שלוש דמויות מרכזיות בפרשה: מפקד המחוז הצפוני של המשטרה שהיה מועמד למפכ"ל, פרקליטת המדינה שהיתה מועמדת לבית-המשפט העליון ושופטת שכיהנה שם כמינוי בפועל והיתה מועמדת למינוי קבע. שתי האחרונות אף מונו. זוהי האשמה חמורה מאין כמותה. אם היא נכונה, כי אז קשה להגזים בחומרתה. אם אינה נכונה – יש בה לשון הרע ושפיכת דמו של אדם.
טענות כאלו אינן יכולות להישאר ללא בדיקה, של כל הפרטים, וזאת צריכה להיפתח מוקדם ככל האפשר. וּלוואי והיא תפריך לחלוטין את הטענה לגבי העיתוי של הטלת והסרת הצווים לאיסור פרסום, ושל שחרורם של מי שישבו במעצר שווא.
וגם התקשורת איננה לומדת דבר. בחדשות מודיעים כי הותרו לפרסום שמותיהם של "רוצחי" אולג שייחט ז"ל (אלו שנעצרו כעת). גם הם נהנים, עדיין, מחזקת החפות. על רקע הפרשה העגומה הזאת היה כדאי להקפיד קצת יותר.
