איכשהו זה קרה. בלי תכנון. התחלתי לקרוא בפעם השנייה את הכתיבה או החיים, מה שרציתי לעשות מזמן. חורחה סמפרון הגיע לבוכנוואלד כאסיר פוליטי – קומוניסט ספרדי שעזב את ארצו לפאריס אחרי ניצחון פרנקו ונאסר כחבר ברזיסטאנס. באמצע עשיתי הפסקה כדי לקרוא כמה ספרים חדשים ויצא שחזרתי אל הספר סביב יום השואה. עוד מהפעם הקודמת זכרתי כמה שיאים פואטיים של הספר הזה, כמו זה שבו סמפרון החילוני, מודע להכרח שבתפילה כלשהי כדי ללוות את המוות, מדקלם לאסיר הגוסס בזרועותיו שיר של בודלר.
אחר-כך סיימתי סוף סוף את סיפור של גרמני, משימה שהתעכבה כי הפרולוג הקשה עלי.
סביב יום השואה יצאו שני ספרים חדשים שידעתי שאני רוצה לקרוא:
איצ'ו וברנרד ואנשים רגילים.
הראשון הוא סיפורם של הקורבנות, סיפור קשה מנשוא לקריאה, שאיננו משאיר דבר לדמיון. לראשונה אחרי 60 שנה הם מדברים, השניים האלו, ולנו יש חובה מוסרית לקרוא את הספר הזה, שלא ניתן להניח מהיד ולו לרגע. במיוחד צריכים לעשות זאת אלו המשווים כל שני וחמישי את מעשיה של ישראל למעשי הנאצים. יתורגם לאנגלית לאלתר.
השני הוא סיפורם של המבצעים, אנשי יחידת מילואים של משטרת הסדר. המחבר, כריסטופר בראונינג, מנסה לתת תשובה לשאלה מה הופך אנשים רגילים, מילואימניקים שיכלו לסרב להשתתף בפעולות ההריגה והגירוש וחלקם אף עשו זאת, לרוצחי המונים. באחרית-הדבר לספר הוא מתעמת עם התזה של דניאל גולדהאגן, שחקר את אותה יחידה עצמה אך הגיע למסקנות שונות. את הספר החשוב הזה צריך לקרוא כדי להפנים עד כמה כל אדם, אדם רגיל, יכול להיהפך לרוצח ותליין. אך גם כי שמורה לנו קשת רחבה של בחירה.
ואחרון, ספר שקניתי בניו-יורק לפני יותר משנה ורק עכשיו הגעתי אליו, מודעת פתאם לרצף שנוצר. ספרון, יותר נכון, שנכתב במקור ביידיש ותרגומו לעברית אזל בהוצאה. Yosl Rakover Talks to God מאת צבי קוליץ, הוא סיפור קצר המתרחש בהריסות גטו ורשה, רגע לפני הסוף. הצהרה של אמונה יוקדת באל, אך גם של תוכחה המתמודדת עם הרעיון התיאולוגי של הסתר פנים. בחלק השני של הספרון מתחקה עיתונאי גרמני אחרי גלגולו של הטקסט, שרבים חשבו לתעודה אמיתית. חותמים אותו הרהורים עליו של עמנואל לוינס וליאון ויזלטיר.
