שמעתי את ח"כ אחמד טיבי מכריז כי לישראל לא היתה זכות לשפוט את מרואן ברגותי, שהורשע היום ב-5 מקרי רצח של ישראלים, שכן לשלטון הכיבוש אין זכות וסמכות לשפוט את הנכבשים הנלחמים נגדו על חירותם.
huge, huge mistake. לכל הפעלת כוח יש גבולות. גם לפעולת התנגדות, גם לפעולת התנגדות לגיטימית. רצח מכוּון של אזרחים, הפיכת אזרחים למטרה, אסורים בתכלית האיסור, ולא חשוב מה מטרתה של המלחמה ומידת צדקתה. גם לא אם זה נעשה במסגרת התקפה או מגננה.
היו שטענו כי לישראל אין סמכות לשפוט את ברגותי מפני שהוא לוחם, ולכן זכאי למעמד של שבוי מלחמה. ראשית, לוחמים אכן חסינים מפני העמדה לדין על עצם הלחימה, אך לא על פשעי מלחמה. שנית, לוחם שזכאי למעמד של שבוי מלחמה הוא גם מטרה לגיטימית להרג לפני שנכנע או נפצע. אבל אלו שטוענים לחוסר הסמכות הם גם אלו שטוענים כי לישראל אסור להפעיל נגד ברגותי ודומיו "סיכול ממוקד". כאשר ישראל נוקטת בפעולות האלו, הם מזדעקים שיש במקום זאת להעמיד לדין. אם כן ממה נפשך? בשני הקצוות האלו לא ניתן להחזיק יחדיו.
אפשר אולי להתווכח אם פוליטית חכם לשפוט או לאסור את ברגותי. אבל הטענה כי לישראל אין סמכות מוסרית או משפטית לשפוט אותו איננה מחזיקה מים.
*
ח"כים אחרים הכתירו אתמול את ההרג הנורא ברפיח כ"רצח עם" וכ"מעשי נאצים". כתבתי כבר כמה פעמים על זילות השפה והמחשבה. ובכל זאת: אם זה רצח עם, איך נכנה את מה שקרה ברואנדה? ובסודאן? מעשה לא צריך להיות "נאצי" כדי להיות נורא. ההתלהמות הלשונית הזאת לא תורמת להתייחסות רצינית אל מה שנטען באמצעותה. קל להתגונן נגד האשמת ה"נאצים". אז זה מוציא אותנו בסדר?
